עמודי אש ק

בפ"ה וישבו בשער התוך ששם חותכין את ההלכה וכ' המ"כ דאהח"ע מתחלפים ואין צורך וע' במ"ק (ב' א') מאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דציחותא היא דכתיב ואת עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלהי כו' וכ' רש"י דה' מתחלף בח' ולפמ"ש אין צורך לומר כן וע' מגילה (ט"ו א') למה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו וע' תורת כהנים פ' קדושים דדריש אלילים מלשון חילולים. ובכריתות (ד"י ע"א) ובירושלמי קידושין פ"א ה"א דריש והיא נחרפת כמו הריפות. ובירושלמי (פ' כלל גדול) לא נמנעו לדרוש בין ה' לח' וכ"כ הריטב"א בחי' לשבת (נ"ה א') ובערוך (ערך אב) וע' מגילה (כ"ד ב') כשאתה מגיע אצל וחכיתי כו' ובתוס' שם וע' תה"ד (סימן רל"א) שתיבה שהוא ברפוי יש לכתוב בכ' ולא בח' שיש מקומות שקורין ח' כמו ה' וכ"ה בב"ש סי' קכ"ח וצע"ק מברכות (ד"ל ע"ב) אל תקרי בהדרת אלא בחרדת דלמה לו לומר אל תקרי הא בלא"ה דרשו כן. ואולי אל תקרא לאו דוקא. ע' בירושלמי ברכות (פ"ה ה"א) בהדרת קודש בחדרת קודש וליתא שם אל תקרי ובפי' כ' חרדים שם כ' דאהח"ע מתחלפים ואין צורך. ובשבת (ל"ג א') א"ת בהלה אלא בחלה ושם (ס"ג א') א"ת והדרך אלא וחדדך וצ"ל דאל תקרי לאו דוקא ובאדרת אלי' כתב שם דאהח"ע מתחלפים ואין צורך

והנה הב"ח בסי' כ"ז תמה על מ"ש רמיא בגידם שאין לו יד רק זרוע דיניחנה בלא ברכה והוא מדברי הא"ז שפוסק כהברייתא בפ' הקומץ דפליגי שם (בד' ל"ז ע"א) באין לו זרוע. וע"ז כ' הב"ח דנראה דלא פליגי רק בנחתכה למעלה מן הקיבורת אבל בנשאר לו הקיבורת כ"ע מודו דצריך לברך והמ"א תמה שם על הא"ז דפסק דלא כמאן ע"ש שהוצרך לחדש גירסא בגמרא. האומנם המה ראו כן תמהו לפי שלא ראו מקור הדברים בא"ז ה' תפילין (סי' תקע"ז) ששם כתב בשם רבינו אליקים ור' שמחה דהמה פירשו זרוע המוזכר בכאן היינו ממקום שמתחיל האמה למדוד אם אין לו קכה דהיינו שניטל לו מפיסת היד עד העציל אע"פ שיכול להניחו במקום הקיבורת בזרוע פטור יעו"ש באורך ומבואר משם דאף שלא נחתך רק עד העציל שהיא חיבור הקנה עם הזרוע ונשאר עדיין כל הקיבורת עכ"ז פסק דפטור ומיושב קושיות המ"א דפסק דלא כמאן דהמה פירשו אין לו זרוע היינו ממקום שמתחיל למדוד באמה ואינו כסתם זרוע המבואר בש"ס וצדקו דברי הרמ"א. וא"ש בזה מה שתמה הא"ר (סי' כ"ז סק"ב) דהמרדכי קטן סותר להמרדכי גדול ע"ש. ולהנ"ל א"ש דמ"ש במרדכי קטן דאין לו זרוע היינו ממקום שמתחיל להאמה למדוד ואין כוונתו על מה שאנו קורין זרוע וא"ש וזה ברור

והנה הפרמ"ג בפתיחה לא"ח נסתפק אם כתב תפילין על עור של ע"ז אם מותר בדיעבד כיון דהוי מין המותר בפיך ומצות לאו להנות ניתנו (וכ"ה במ"ז סי' ל"ב ס"ק כ"ז וסי' תרצ"א במ"ז סק"ג) ותמהני עליו שלא ראה מ"ש בבכור שור בשבת (ק"ח א') דאסור כיון דע"ז איתקש למת ובמת אסור דהוי מן המין שאינו מותר בפיך ע"ש

וראיתי להעיר ע"ד המשנה למלך (פ"ד מה' גירושין ה"י) שכ' וז"ל זה לשון הריב"ש (סי' ט') גם יש שא"צ גרירה בתיקונם רק להוסיף מעט בצורת האות כגון כפי"ן ביתי"ן עכ"ל וזה שכתב הרב שא"צ גרירה זולת להוסיף מעט בצורת האות קשה היא בעיני דכפי"ן שעשאן ביתי"ן או דלתי"ן רישי"ן לא סגי בלא גרירה דהיינו כל מה שנכתוב בפיסול דאי לא הוי חק תוכות ופסול ע' בתשו' הרלנ"ח סי' א' וצ"ע עכ"ל המל"מ. ולא ידעתי על מה הניח דברי הריב"ש בצ"ע דנראה שאין זה ענין להאי דהמהרלנ"ח ששם חקר אם רוצה לגרור אם די שיגרור או שיפסיד צורת האות או צריך לגרור כל האות אבל כשאינו גורר רק מוסיף על האות מהני דזה לא הוי חק תוכות. וכן מבואר בט"ז א"ח סי' ל"ב ס"ק ט"ז וז"ל ע"י המחק של החג אין תקנה אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול שפיר דמי וכן בעשה ר' במקום ד' יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת דדוקא חקיקה פוסלת כו' עכ"ל הט"ז א"כ מבואר דמהני להוסיף דיו וזה כוונת הריב"ש שא"צ גרירה רק להוסיף עליו דיו ושפיר דמי ומצאתי בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ה' שפי' כן דברי הריב"ש וע' בא"ר (סי' ל"ב ס"ק כ"ט) וג"פ (סי' קכ"ה ס"ק ל"ו) ופר"ח (שם סק"ח) וכאשר תעיין תראה דצדקו הריב"ש ולחנם תמה עליו המל"מ. וע' בשערי תשובה (סי' ל"ב סק"ז) שכ' דגם המאירי מודה דאם נדבק אות לחברתה ע"י תגין דצריך לגרור הדיבוק רק דלא הוי שלא כסדרן ולדעתי הא ליתא דהא בשו"ת הרלנ"ח סי' א' העתיק דברי המאירי בקרית ספר וז"ל אבל אם היא דבוקה בעצמה כשלא נפסדה צורת האות כשירה וכן דוקא שדבוקה לגמרי אבל אם בא תג לחברתה ומחברם הואיל וניכר שאינה דבוק ע"י עצמה אלא ע"י חג שמחבר לא פסל עכ"ל מבואר דאף שלא גרר לא פסל וע' במהרלנ"ח שם שהאריך לבאר טעמו ושכן דעת הרמב"ם וא"צ גרירה כלל

(ד) ויש לעיין בהא דדברים שבכתב אין אומרים ע"פ אם הוא מה"ת או מדרבנן וראיתי בארעא דרבנן (סי' קס"ב) שנסתפק בזה. האומנם מצאתי בספר יראים (סי' קכ"ט) שכ' דלהכי מותר לקרות פסוקי תפילות בע"פ משום שהוא רק מדרבנן ומיושב בזה מה שהקשה הפנ"י במגילה (ד"ז ע"א) דכיון דמגילה מדאורייתא לא ניתנה להכתב א"כ איך שרי רבנן הא קיי"ל דדברים שבע"פ אי אתה רשאי להכתב בכתב ע"ש. אמנם אם נימא כה"ס יראים דהוא רק מדרבנן א"ש דהם אמרו והם אמרו וראיתי בשירי קרבן ביבמות (פי"ב ה"ד) שהקשה על מה דאנו לומדים דחרש השומע ואינו מדבר ממעטינן מראיה דאינו בלמען ילמדון דהא אפשר ללמדו ע"י כתב ותירץ וז"ל דאפשר כיון דמדאורייתא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתבן לא הוי בכלל לימוד לאחרים עכ"ל א"כ משמע מזה דהוי איסורא דאורייתא אולם אינו מוכרח די"ל דלמען ילמדון היינו דרך למידה דהוא בע"פ (ומה שהקשה השירי קרבן שם על מה דממעינן מדבר ואינו שומע מלמען ישמעון ושומע ואינו מדבר מלמען ילמדון וז"ל וקשה למען ישמעון למה לי דהא ודאי מאן דלא שמע לא גמר וכן מפורש שם בבבלי א"כ מדבר ואינו שומע נמי מלמען ילמדון נפקא כו' ע"ש מה שדחק בזה ותמהני שנעלם ממנו דהת"וס חגיגה (ג' א' ד"ה אלא) וז"ל אבל מלמען ילמדון לא מצי מפיק בלא למען ישמעון דלא הוינא מפיק מדבר ואינו שומע כיון דשמע מקמי' הכי ושפיר גמיר אף לאחרינא) והנה המגיה בספר יראים כתב דלא הי' צריך הרב לזה רק כיון שהפסוקים המה מלוקטים לא הקפידו בזה כמו בעשור שבחומש הפקודים ונראה ליישב דעת הרא"ם. דהנה בירושלמי יומא (פ"ז ה"א) ומגילה (פ"ד) איתא שם והא תנינן קורא אחרי מות. ואך בעשור שניא הוא שהוא סידורו של יום תדע לך דארשב"ל בכ"מ אינו קורא ע"פ והכא קורא ופי' הקה"ע דשניא הוא שהוא סדר היום וכאלו הוא פרשה אחת. בכל מקום אינו קורא ע"פ דקיי"ל דברים שבכתב כו' ובכאן קורא ע"פ א"ו כיון דשייכי אהדדי התירו לו לקרות ע"פ ה"ה נמי לענין דילוג התירו לו מפני שהוא סדורו של יום עכ"ל. ותמהני דלפ"ז א"כ מאי שנא דקורא אחרי מות ואך בעשור בהספר ובדילוג ובעשור שבחומש הפקודים התירו לקרות ע"פ ולא לדלג הא לדבריו כיון דפרשה א' היא מותר בין בדילוג בין לקרות ע"פ וא"כ מאי שנא דחילקו בין בעשור שבחומש הפקודים מהשאר. וגם מה ענין סידורו של יום לפרשה אחת. ושוב ראיתי להפני משה בסוטה (פ"ז ה"ו) שתמה על הקרבן העדה וגם השירי קרבן בסוטה שם הניח בצ"ע על פירושו. אולם באמת מבואר בחי' הריטב"א ליומא (ד"ע ע"א) וכ"ה בתוס' ישנים שם דאך בעשור התירו לגלול ולא חשו לטורח ציבור כיון שצריך לסידורו של יום אבל לגלול בחומש הפקודים דאינו מעיקר הקריאה כיון שכבר קראו בפ' אמור ואינו רק כמגיד עבודת היום ולכן התירו לו לקרות ע"פ דאינו אסור רק כשקורא חובת היום ולא כשקורא הודאה ע"ש וזה ביאור האמיתי בדברי הירושלמי ובזה נדחה מ"ש בס' תפארת ישראל פ"ז דיומא ראי' לתוס' ב"ק שהביא המ"א (סי' מ"ט) דבא"א באופן אחר מותר לקרות בע"פ דברים שבכתב עכ"ל ואינו ראי' כלל על פי המבואר בירושלמי. וא"כ י"ל שזה ג"כ דעת הרא"ם ואינו ראי' מעשור שבחומש הפקודים והדברים נוגעים כלפי מ"ש בשו"ת פני יהושע (ח"ב חא"ח סי' א') דלהכ"ג לא הי' צריך ספר וראי' ממה דהתירו לו לקרות ע"פ יעו"ש. אולם בירושלמי מבואר דלכן התירו לפי שהוא חובת היום. ובעיקר ראייתו שם דס"ת חסר כשר בדיעבד ממה דאוסרין משום פגמו של ראשון. הוא פלא דבשו"ת רשב"ש (סי' י"א) הביא מהש"ס הזה ראי' דפסול אפי' בדיעבד דאל"כ לא הי' רז"ל חוששין לפגמו ובזה נסתר גם מה שהביא ראי' בשו"ת בשמים ראש (סי' רפ"א) דבדיעבד יוצא כשקורא ע"פ מהא דהתירו לכ"ג כו' ע"ש ולפי הירושלמי לא מוכח מידי ועמ"ש תר"י פ"ק דברכות. ועכ"פ דעת הרא"ם דדברים שבכתב כו' אינו אלא מדרבנן. ושוב ראיתי בעין זוכר ( (אות ד') שהעיר מדברי הרא"ם הללי ע"ש

(ה) ראיתי לחקור בדיני קריאת ס"ת והס"ת בכתיבתה. הנה המ"א (סי' קמ"ז ס"ק מ"א) השיג על מ"ש רמ"א בשם א"ז דאין לגלול ס"ת א' עד שיניח הב' דזה היפוך ד"ס יומא (דף נ"ב) דמניח את הפר ונוטל את השעיר. אולם בא"ז (ה' שבת סי' מ"ח) מבואר דאדרבה מהש"ס הזה הוציא הא"ז אצ דינו והוא מדברי ר' יהודא דסובר דנוטל דם הפר והניח דם השעיר ע"ש ולפ"ז צ"ל דמדרבנן לא קשה דמשום חולשא דכה"ג לא הי' לו באפשרי לישא ב' כלים וכמ"ש השירי קרבן ביומא (פ"ז ה"א) וא"ש דברי הא"ז. וע' ביד המלך פי"ג מה' תפלה כתב דהא"ז לא כתב שום טעם למה נוהגין כן וכתב זה לפי שלא ראה דברי הא"ז אולם קשה לי על הא"ז דנראה דגם מר' יהודא אין ראי' כלל דכיון שסובר שלא הי' אלא כן א' א"כ לא הי' באפשרי כלל להניח דם הפר מתחלה. וכן ראיתי להב"י בא"ח (סי' תרכ"א) שכ' וז"ל לר' יהודא שלא הי' שם אלא כן א' בלבד ולכן לא הי' אפשר להניח דם השעיר עד שיטול מתחלה דם הפר עכ"ל. וא"כ אין ראי' כלל להא"ז וצ"ע

וראיתי להעיר על מ"ש הישועות יעקב בא"ח (סי' קנ"ד סק"ב) שהביא תשו' הרשב"א שהביא הב"י שם דאם צריך לקרות בב' ענינים ואין לו אלא ס"ת א' דיקרא בחומשין בכדי שלא לגלול וכ' ע"ז שוב ראיתי בירושלמי פ' בא לו א"ל ר"י לחזנא כד אינין תרין כו' וכד אי חדא וגייל לה להדי פרוכתא מבואר להדיא דבמקום שאינו אלא ס"ת א' מותר לגלול ולא חיישינן לכבוד הציבור וגדלה התמי' בעיני על הרשב"א עכ"ל ולק"מ דר' יוסי לית לי' להא דאין גוללין ס"ת ברבים מפני כבוד הציבור וכמ"ש השירי קרבן שם וע"ש מ"ש הפני משה ובשו"ת גאונים קדמונים (סי' י"ט) ובהערה שם בסוף הספר

הנה המהרי"ט בשניות (חא"ח סי' ג') כ' על מ"ש הב"י בשם הרמב"ם בתשובה (ביו"ד סי' רפ"ג) שמי שרקם פסוקים בטלית אסור דאין כותבין התורה פרשיות וז"ל ולי הוקשה מה טעם החמיר בריקום דמשמע דלא מקרי כתב מדאמרינן פ"ב דגיטין עבד שיצא בכתב שע"ג טבלא ופנקס יצא לחירות אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדרכתא ופירש"י שריקומים במחט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשים קבועים וכיון דלא מקרי כתב אין בו קדושה כלל עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא הא כ' הב"י באה"ע (סי' קכ"ה) ע"ד רש"י הללו. וז"ל ויש לדון בדבריו שאם הוא קבוע כגון שהוא ארוג או שהוא מרוקם כמו שרוקמים הנשים אצלינו שהיא קבוע כתב מקרי עכ"ל וא"כ אדרבה מוכח מדברי רש"י דאם הוא קבוע מקרי כתב ובהכי מיירי הרמב"ם והנה דברי הרמב"ם המה בפאר הדור (סי' ז') וכ'