עמוד העבודה שנח

האף ומאריך מלשון ואוריך בלשון ארמי שפירושו והמתין כלומר לפי שהוא ממתין האף מלפעול בו עד שעת רצון לפיכך הוא קצר בזעם כמ"ש הכתיב כי רגע באפו או יהי' פירושו בהיפוך לפי שהוא קצר בזעם שאינו אלא רגע לכך מוכרח להיו' וממתין האף עד שיבא שעת הרגע של הזעם כי כשאינו בזעם א"א לפעול באפו והנה זה ממדת טובו ית' שאינו כועס אלא רגע בכל יום כרי שיתחלק האף לחלקים דקים ולא יפעול האף בפעם אחת מפני שלאחר שהרגע עברה לא יענישם עד עת בא הרגע השני' של זעם ביום השני וממילא מתחלק לחלקים דקים ויכולין לסבול ועפ"ז ג"כ יוכל להתפרש הקצר בזעם לפי שהוא מאריך אף פי' המתתל' האף עד גמרו יש זמן ארוך שמחלק האף לחלקים לפיכך הוא קצר בזעם ואינו מענישם בבת אחת

מאמר ידוע כשיש דין למטה אין דין למעלה פירוש כשישראל דנין דין תורה למטה כפי קו הדין היושר שלא יטו מקו הדין היושר לימין או לשמאל כ"א בקו השוה והישר ולא שיהי' לאחד לפנים משורת הדין שאז יהי' לפני חוץ לשורת הדין וחובה היא לו שלא כדין ודת התורה אז מתעורר דין למעלה על הדיינים ועל בעל הדין שזכוהו שלא כדין להציל עשוק מיד עושקו משא"כ כשיש דין למטה אז אין דין למעלה

ארז"ל צדיקים חביבים עליהם ממונם יותר מגופם קושי המאמר הלז מבואר לעין כל היתכן שהצדיקים יתנו עיניהם בממון ולא ישמחו בחלקם ועוד דקדוק מלח ממונם הל"ל ממון ונ"ל עפ"י משל נאה לצדקה המובא בס' עוללות אפרים פעם אחת הלשינו עשיר גדול למלך שיש לו ממון רב יותר מדאי כגון עשרה פעמים מאה אלפים אדומים ויצו המלך לקרותו וישאלהו המלך לאמר כמה סך ממונו והשיב למלך לאמר אלך לביתי ואחשב ואמנה את הממון ואשיב לך תשובה ברורה ואמיתי' ויקח את הפנקס של צדקה שלו ויחשבהו וימצא כתוב סך ר' אלפים אדומים ויתרה בו המלך אם המצא תמצא בידך יותר ויותר תחייב את ראשך למלך ויאמר כן ואח"כ מצא המלך ארבעה וחמשה פעמים יותר מסך ר' אלפים אדומים ויקצוף המלך מאוד על העשיר הנ"ל ויבקש מאת המלך לשמוע דבריו ואל ימהר להוכיחו בשבט אפו ויאמר למלך ידוע תדע אדוני המלך כשאמרתי לך אלך לביתי ואחשב ואמנה את ממוני ידעתי היטיב סכום הממון שמיניתי שהוא סך עשרה פעמים מאה אלפים אדומים אבל לא נתכונתי על זה הסך כי זה הסך אינו שלי בהחלט עכ"פ שאם יגנב או ישרף זה הסך שוב אינו שלי או אם תרצה אתה המלך לקחת אותו מידי תקח ואין מוחה והיאך הוא זה הסך ממון שלי אבל נתכונתי לחשוב ממון כזה שלא יוכל להגנב או להשרף לעולם וגם המלך לא יוכל ליקח אותו הממון מידי והוא הפנקס של צדקה שלי ודוק ותשכח כי חשבון הפנקס שלי הוא סך ר' אלפים אדומים וייטבו דבריו בעיני המלך וימצא חן בעיניו כי נעמו דבריו וישא משאת מאת פניו כסף וזהב לרוב וזהו שאמרו צדיקים חביבים עליהם ממונם כלומר ממין הצדקה שלהם שהוא נקרא ממונם בהחלט חביב עליהם יותר ממה שיפסידו ממון לצורך גופם לאכול ולשתות ומלבושי כבוד

פי' הפסוק טעמו וראו כי טוב השם אשרי הגבר יחסה בו משל לאיש עשיר שיש לו בן והוא ילד זקוני קטן ויאהבהו יותר מנפשו ויש לו מיני מתיקה מיני מרקחת מבושמים עריבים לחיך ומתוקי' מדבש ונופת צופים וישתוקק האיש ההוא מאוד להאכיל את הילד ממרקח' הזה כדי שיערב לו לחיך ויהי' לו תענוג גופני וגם המרקח' הזה מועיל מאוד לבריא' הגוף וכאשר יושיט לו אביו זה המרקח' לתוך פיר ימאן הילד ויבכה ויסגו' פיו בעבור שלא טעם מימיו מחק זאת המרקח' ואינו יודע טעמו הטוב כלל להשתוקק אליו מה עשה אביו פתח את פי הילד שלא ברצונו ויתחוב אותו לתוך פיו ותיכף כשהרגיש הילד טוב טעמו המתוק של המרקחת ביקש מאז והלאה שיוסיפו לו כהנה וכהנה ממין הלז וזה יאמר נא הכתוב טעמו בפעם ראשון איך מתוק וערב טוב ומועיל ומבושם לעבוד את השם ותראו כי טוב ה' ומאז והלאה תשתוקקו מעצמיכם לעבודתו ית'

נלע"ד טעם נכון ואמיתי על קריא' לשונינו לשון הקודש הגם שהרמב"ם נתן טעם לדבר והרמב"ן דחה דבריו ונותן טעם אחר ולדעתי הקלוש' נ"ל טעם אחר מסכי' לאמת כי הנה לשונות כל העם אומות הם הסכמיים שהסכימו האומה ההיא לקרות דבר זה בשם כך וכך ופעול' זו בשם כך וכך וענין זה בשם כך וכך ואין שום טעם בדבר קריאתם כך כ"א הסכמה לבד מבלי טעם רק לסימן ודוגמא בעלמא משא"כ לשונינו הקודש נחצב ממחצב סטרא דקדושה העליונה עד"מ מי שמתלוצן נקרא לץ והנה זה השם יש בו טעם למה הוא נקרא לץ על כי פוגם בק"ך צירופי אלהים שהיא כמנין לץ ולא לרמוז זה הענין לבד אלא מרומז בו עוד ענין אחר המדוקדק למנין אותיותיו שהם רק שני אותיות לבד למ"ד וצדי"ק שאם אין בו רק רמז גימטריא של ק"כ הי' יכול להקרא במלה בת ג' אותיות כמו יכ"ץ או לפ"י או כע"ל ודומיהם הרבה שכולם גימטריא שלהם כך אלא שגם מנין אותיותיהם צריכים להיותם נרמז בסטרא דקדושה שדוקא יהיו שני אותיות אלו למ"ד וצדי"ק בשם של המתלוצץ ואפשר מפני שהלמ"ד ניצוצות הקדושה נאחזים ומיוחדים ביחד לכן נרמזו באות א' לבד והוא הלמ"ד והצדי"ק צירופי' האחרי' מיוחדי' ג"כ ביחד באגודה אחת לכן נרמזים באות א' שהוא צדי"ק ולא אלו השני דברי' לבד רמוז בו אלא רמוז בו עוד ענין אחד המדוקדק בצירופו שהוא בתחל' למ"ד ואח"כ צדי"ק שאם לרמז רק הב' ענינים שלמעלה היה יכול להקרא צל אלא בהכרה