עמוד העבודה שלג

לא זו שמתחל' יכול להגביר יסוד העפר על יסוד הרוח שלא לדבר שיחה בטלה אלא אף גם שכבר הגביר יסוד העפר על יסוד החד יכול להפוך ולהגביר יסוד הרוח על יסוד העפר לעסוק בתורה

במשנת חסידים במס' גלגולי נשמות פ"ב משנה ז' כתב מי שיש לו נשמה חי' ויחיד' דאצילו' א"א לו לחטוא לעולם עכ"ל ונ"ל הטעם כי הנה ידוע שהבחיר' נמשכ' מהשכינה שהוא מלכות דאציל' כדאיתא בזוהר סוף פ' אמור וכדאי' בס' עשרה מאמרות בכמה מקומות והנה חי' ויחיד' דאצילות הם למעלה מהשכינה וא"כ הם למעלה מהבחיר' וא"א שתשלוט הבחיר' על חי' ויחיד' דאצילות. ועוד טעם פשוט דהנה הבחיר' נמשכ' מעץ הדעת טו"ר כי שם הרכבה טו"ר ובחי' ויחיד' דאצילות תמן לא יגורך רע וממילא אין שם בחירה ולעתיד שיתקיים ומל השם אלהיך את לבבך לפי שאז נאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ העליונה ושוב לא יהי' בחיר' כי על אז נאמר והי' אור הלבנה כאור החמה שתתעלה השכינה מבחי' בחיר' אל בחי' ידיעה

ארז"ל המתפלל צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה. נלע"ד ע"ד מה שראיתי בס' אהבת השם על פסוק בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בדרך מליצה כי הנה בהצלחות הגופניות ראוי שיראה האדם במי שלמטה ממנו בהצלחה וישמח בחלקו ובהצלחו' הרוחניות כמו חכמה וזכרון ויראה ואהבה בעבודת הבורא ראוי שיסתכל במי שהוא למעלה ממנו ויקנא בחבירו וישתוקק לאותו היתרון ומתפלל עליו והנה ידוע שעינא וליבא תרי סרסורי דעביר' עין רואה ולב חומד והנה ידוע ששליטת העין שהוא חוש הגשמי אינו אלא על דברים הגשמיים כי החוש לא ישיג ענין רוחני והשכל הבא מן הלב הוא להיפוך שאינו משיג דברי' גשמיי' אלא דברים רוחניים כמוהו וזהו שארז"ל המתפלל לא יתן עינו ולבו במקום אחד עד"מ אם יתן עינו בעושר חבירו וממילא יחמוד לבו את העושר ההוא וירצה להתפלל על עשירות אל יעשה כן אלא יתן עינו למטה ממנו פי' במי שהוא למטה ממנו בעניני טובות עוה"ז וממילא יסתפק וישמח בחלקו ולא יצטרך להתפלל עליו וגם כי תענוגי עוה"ז יטרידוהו משלימות הרוחני כי שלימות הרוחני ותענוגים הגופניים א"א שיתקוממו ביחד כי בקשת שלימות הרוחני הוא מצד הקדושה ובקשת תענוגים הגופניים הוא מצד הקליפה וקליפה וקדושה א"א שיתקוממו ביחד כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכשזה קם זה נופל ואין אדם דקדושה דר עם נחש בכפיפה והשנאה והמלחמה של הקדושה והקליפ' היא מלחמה נצחיית כמ"ש כי יד על כס י"ה מלחמ' להשם בעמלק וכן ארז"ל אי סייפא לאו ספרא כי אע"פ שמתחל' הספר והסייף ירדו כרוכין מן השמים מ"מ אחר השבירה והבדל' נבדלו זה מזה הבדל' הבב"ת כמ"ש ויבדל אלהים את האור מתוך החושך והנה הסייף הוא החיות של עשו כמ"ש על חרבך תחי' והספר הוא החיות של יעקב כמ"ש כי הוא חייך ואורך ימיך והנה עשו ירד בזה יריד' נפלא' שעיקר סבת חיות גופו הוא ע"י דבר גרוע ממנו כי הוא עכ"פ ממוצע בין חי למדבר וסבת חיותו הוא החרב שהוא דומם משא"כ אנחנו זרע יעקב התורה היא חיינו אשר היא למעלה ממדרגתינו שהוא מדרגת המדבר כי התורה היא למעלה אף משכל אנושי ואף מן הנבואה כי הם ענפים משתלשלים מן התורה ועוד נתבונן ההבדל שבין עשו ליעקב כי חיות עשו הוא חיות גופני שהוא חיות מקריי ולא עצמיי כי הגוף מקבל חיות מן הנשמה בדרך מקריי לבד כי כשתסתלק הנשמה מן הגוף ישאר כאבן דומם משא"כ הנשמה היא עצם החיות והחיות בה דבר עצמיי כי הנשמה וחיותה הוא ענין אחד כי עצמותה הוא חיותה וחיותה הוא עצמותה והנה חיותינו הבא מצד התורה הוא חיות עצמיי וזהו שדקדק הכתוב ואמר בעשו על חרבך תחי' כלומר החיותך אינו אלא חיות מקריי והחרב תהי' סבה לחיותך המקריי ההוא שע"י אימת חרבך על שונאך תנצל מהריגתם ומ"ש במקרא ועל חרבך כמו ועל ידי חרבך והנה החרב אינ' עצם החיות אלא הוא סבת חיות המקריי משא"כ התורה אינה חיות הסביי ר"ל אינ' סבה לחיות אבל היא עצם חיות ומה שהוא עצם הוא נצחיי כי זהו ההפרש שבין עצם למקר' ועיין כרוח חן ובפירוש מלות זרות בס' מורה נבוכים וזהו שדקדק הכתוב לומר כי היא חייך כלומר אינה סבה לחיות אבל היא עצם החיות ונחזור לענינינו הראשון לפרש משארז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה פי' במי שהוא למטה ממנו בעניני עוה"ז ויסתפק וישמח בחלקו ולא יתפלל עליו ולבו למעלה פי' לבו הוא כני לשכל כמשארז"ל לב מבין יסתכל בשכלו בענין שלימות הרוחני במי שהיא למעלה ממנו כמו חכמה ואהבה ויראה וענוה וכל שאר המדות טובות וממילא ישתוקק עליהם ויתפלל עליהם כי עליהם לבד הוא שראוי להתפלל והנה כשיתן עיניו למטה ממנו אז יוכל ליתן לבו למעלה משא"כ אם לא יתן עיניו הגשמיי' במי שהוא למטה ממנו כ"א במי שהוא למעלה ממנו ממילא יחמיד לבו לענינים הגשמיים ומאחר שהוא כן שוב לא יחמוד לדברים הרוחניים ולא יתפלל עליהם והנה לא יתכן סגנון אחר כ"א דוקא באופן שיתן עיניו הגשמיי במי שהוא למטה ממנו ולבו שהוא השכל במי שהוא למעלה ממנו

כתב בעל ראשית חכמה בתחלת פרק ששי משער הקדושה בשם זוהר פרש' נשא דף קס"ב וז"נ הנסתרו' יראה ואהבה דאינון במיחא ולבא בחללא דגופא וברישא והנגלות תורה ומצות דאינון בגופא וברישא לבר ורזא דמלא הכי הון ודאי אי בר נש דחיל לקב"ה או רחים לי' ודאי