אלפי מנשה חלק א צו

לחבירו, בעניני הכחשה וכפירה, לא ישגיחו על איכות האנשים נגד חבירו, כמו שאמרו, וכשיהיו בע"ד עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים, וכן כיוצא בזה, בכל חלקי הדינים, ואף שלפי ענין האיכות, ראוי לזכות להא', עכ"ז, הדין הוא לפי משפט הכללי, והנה ריב ומריבה, הוא מלשון ריבוי, היינו שכל א' מתרברב על חבירו באיכותיו, והנה מן היושר הוא, בין אנשים ישרים ונבונים, שיהיה כל א' מכיר ערכו, ולא יתרברב נגד חבירו הגדול ממנו, רק אם הם מחולקים בדיניהם, וכל א' מתחזק בדעתו, באיזה ענין המתהוה ביניהם, וזהו כי יהי' ריב בין אנשים, ונגשו אל המשפט היינו משפט הכללי, ואלו אמר אל השופטים, הייתי אומר, שהשופטים ידיינו כפי ראות עיניהם, לפי איכות הבע"ד, אבל המשפט בעצמו, לא ידע משום איכות הבעלי דינים, עכ"פ, משפט הכללי אינו משפט אמיתי לתכלי' הטוב, רק להשוות הדיעות ולעשות שלום בעולם אבל איזה בע"ד שתובע לאיזה גדול ממנו, ושהיטיב לו כל ימיו, ותובע באיזה דבר קטן שנראה בעיניו, שהעביר עליו את הדין, הוא ראוי לעונש גדול, וממילא נתבארה הגמ', לא חרבה ירושלים. אלא על שהעמידו וכו' ועתה אשוב לבאר הפסוק כבוד אלהים וגו': ביאור פשט הכתוב כבוד אלהים וגו' קכח

הנה, כפי שכתבתי, שמשפט הכללי, אינו אמיתי לתכלית הטוב ועכ"ז לא ניתן רשות לדיינים לשפוט הענינים לפי איכותיהם. שעי"ז יצא משפט מעוקל, ונתת תורת כל א' בידו, ואם יאמרו לאיזה דיין. למה הטית הדין, נגד דעת התורה. יאמר כך נראה בעיני, לפי איכות הענין שכעת, אבל לשפוט לפי העת, נמסר למלכים ושרים, שחכמת אלקים בקרבם לעשות משפט, ודינא דמלכותא בזה וכיוצא בו דינא, ועתה נמשיל, שאם בא לפני דיינים איזה דין, שא' נתן לחבירו במתנה, למשל אלף דינרי זהב, ולאחר שעה גזל הנותן מהמקבל המתנה, שוה פרוטה.