אלפי מנשה חלק א צד

הצורך לאיזה מין מן המתכות, מה שאינו מסוגל לזה הזהב, כגון לאיזה מין רפואה וכדומה, ואינו בנמצא, אז הוא ביוקר מן הזהב, שנמצא לפי זה, הרוב שבאיכות, נשתנה לפי הזמן והמקום והנה אף שהרוב האמיתי, הוא הרוב באיכות, עכ"ז, מפני שהוא דבר שאינו נראה לעין. רק למבינים, ובעיני השכל, ע"כ בעניני חוקים ותקנות, נצרך לילך, אחר הרוב בכמות. הנראה לכל, שלא יוכל שום אדם להכחישה, וגם מפני שהרוב באיכות, לפעמים לעתים רחוקים ישתנה, ואמשיל בדבר א', הנה אמרה התורה, אחרי רבים להטות, ודרשו בו. לילך בתר רובא, באיזה ענין שמחולקים בו, ומה שאמרתי שדרשו בו מפני שפשט הכתוב, יורה ענין אחר, ואתחיל בפרק בפ"ע: פשט הכתוב של אחרי רבים להטות קכה

כתוב בתורה, ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות, פי' רש"י, דקאי על איזה יחיד, מהיושבים בדין, שראה בדעת רבים מן הדיינים, שהוא להטות את הדין, שלא כמשפט, לא יאמר, הואיל ורבים אומרים כן, אף אני אטה אחריהם, אלא יאמר דעתו האמיתי, והטעם מורה כן, שכשאין זקף בפסוק קודם הטפחא. אזי הטפחא גדול מכל המפסיקים שלפניו, וענין הכתוב, נמשך עד הטפחא, וכן שיעור הכתוב, לא תענה על ריב לנטות אחרי רבים, כשהוא להטות, והנה אף שכשיאמר דעתו, יהא הדין כפסק הרבים, כתב רש"י, שיהא קולר תלוי בצוואר הרבים, ואני אומר, שאולי כשיאמר להם דעתו, אולי יקבלו סברתו, וע"כ הדין, אם א' אומר איני יודע,, ואף אם הרוב מסכימים לדעת אחת, יוסיפו הדיינים, עד כאן פשט הכתוב, וענין הדרש, נראה לי, שהוא דרך דיוק, ותפסו בקצרה סיפא דקרא, וה"פ, מדאצטריך קרא לאסור ליחיד, להטות אחרי רבים, מכלל, דהדין הוא, דאזלינן בתר רובא, ומפני זה, היה סובר הדיין, להעלים דעתו, ולומר כדברי רבים, כיון שבלא"ה יבטל דעתו, דאלת"ה דאזלינן בתר רובא. אלא א"א