אלפי מנשה חלק א צב

עוד מאמר קיט

מדרש, ומובא ברש"י על התורה, ברא אלקים ולא אמר ברא ה', שמתחלה עלה במחשבה, לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים, ושיתפה למדת הדין. והיינו דכתיב, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, והוא תמו', חדא, איך שייך גבי הקב"ה, שהי' לו ח"ו חסרון ידיעה בתחלה, ב', הנה הקב"ה. אנו משבחים אותו תמיד, ברוב טובו וחסדו ומובא בכמה מקומות, שענין בריאת העולם הי', בכדי להיטיב לברואיו, ואיה מדת טובו. שרצה לברא את העולם במדת הדין, רק כשראה שאין העולם מתקיים, שיתף ג"כ מדת הרחמים, וכי זה הוא מדת הטוב שלא לרחם על איזה אדם, עד שהוא קרוב, שתצא נפשו, ותו קשה, למאי נ"מ, הודיענו זה הכתוב, מאי דהוה הוה: עוד מדרש א' קכ

איתא במדרש, שהשביע הקב"ה את ישראל, שלא ידחקו את הקץ, ושבועה זו למה, ומה טובה יוצא מזה: עוד איזה ענין קכא

ידוע לכל, על מה שאנו אומרים, בליל התקדש חג פסח, ואלו לא הוציא הקב"ה וכו' שפירושו הוא, מפני שהיו ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה וכמעט רגע יהיו נשקעים בשער החמישים, ולא היו יכולים לצאת כלל וצריך להבין הענין, איך ומה, וגם מה שנגזר הגלות במצרים ת' שנה, ואח"ז לא היו אלא ר"י שנה: עוד פסוק בקהלת קכב

שהע"ה, אמר בקהלת, ונתתי את לבי, לדרוש ולתור בחכמה, על כל אשר נעשה תחת השמים, הוא ענין רע, נתן אלהים לבני אדם לענות בו, והנה כל העובר ע"ז, ישתומם מאוד, שהש"י יתן בכוונה נה ענין רע לבני אדם לענות ולהתעסק בו, כי לענות, ע"פי הפשט, הוא לשון עסק וענין: