אלפי מנשה חלק א פד

נחסר אצלם, ולהיודע ומורגל בעומק הלשון, מלת חסר, הוא מלשון סר, שהסיר איזה חלק, למקום אחר, ועתה אשוב לענינינו, לבאר הפסוק, וירדו וגו': ביאור הפסוק שהתחלתי קט

הבאתי לעיל, מענין החיים בלתי מדברים, שבכל מין מיוחד ענין מיוחד, שחלוק בזה משאר מיניו. שכל המין שוים בזה. והשמות של כל החיים נלקחו בכל מין, ע"פי הכח המיוחד. בכל מין, מה שחלוק בזה משאר המינים, וכתבתי ג"כ, שכל הכוחות המיוחדים, בכל מיני החיים בלתי המדברים. נחלקו באישי מין האדם היינו שהאדם כלול מכל מיני הכוחות רק שכל אחד מאישיו. מיוחד באיזה כח הגובר בו יותר, עכ"פ כל הכוחות שבאדם נקראו ע"ש המין, שאותו הכח, מיוחד בו כגון הגבור' נקרא ארי' שבאדם וכמו שמצינו בגמרא, שאמר לו יישר כחך אריה, וכח הכעס, נקרא ד"מ הנחש שבאדם, וכן כל הכוחות וניתוסף בו מין השכל שהוא האדם האמיתי שהוא בכח שישתמש בכל הכחות. כל א' לפי ענין הצורך, לפי המקום והזמן, היינו שהכחות מתחזקים כל א' לענינו אך השכל המסדר, לדחות טובה עוברת בשביל תכלית טובה קיימת, הוא יהיה המושל בכל הכחות, לתת לכל א' חקו, ולפי זה מה שאמר הכתוב וירדו בדגת הים וגו' היינו בכוחותיו, שנקראו כל א', ע"ש המין המיוחד בו, וע"פי זה יהיה ענין וירדו וגו' כעין ציווי על האדם. שיראה למשול בכוחותיו. והנה לכאורה, אם המלך. ממצה לאיזה מושל, לא יצטרך לצוות עליו שיהיה הוא המושל שבוודאי מעצמו. ירצה ויבחר בממשלה. רק נצרך לצוות לעמו, שיעבדוהו ושישמעו בקולו, אבל הענין הוא כך. שהנה השכל, הוא ענין שבכח. ואם יתחזק בעצמו להוציאו לפועל אזי כל האברים. בע"כ ישמעו לו שהם ענינים טבעים לגבי דידיה, וכמו שאין לצוות על מיני הטבעים, כגון הדומם והצומח. שיצייתו לבעלי הרצונים, שיוכלו לעשות בהם כרצונם, מפני שאין שייך לגבי