אלפי מנשה חלק א סה

שמחולקים בהם בני אדם, המתחלפים בכלי חושיהם, או המשתנים לשעתם, ע"י חלוף כלי החוש, כמו שהמשלתי בענין המראות, דרך (שפיקטיווע) וכה"ג, אבל בדבר, שהכל שוים בו והוא קבוע, בלי שינוי, הוא בוודאי ברור ואמיתי: ענין ביראה ואהבה פח

הנה, השכל יורה, שיותר צריך, שיוגמרו הדברים, ע"י יראת העונש מעל ידי אהבת השכר, כי לאהבת שכר כשיכבד עליו הדבר, יוכל לומר, לא הן, ולא שכרן. משא"כ ביראת העונש, שקשה לסבול, והחוש מעיד בהיפוך. שאנו רואים, שיותר נעשה כל דבר בטוב, בשביל אהבת איזה דבר, משנעשה ע"י יראת הנזק, שהוא נעשה בעצלות וכבדות גדול, וצריך למצא הסיבה בזה, ובארתי בפשיטות. ואבאר מקודם, ענין התנועה, שהיא התחלה, לכל עשיית איזה דבר, כמו שכתבתי למעלה: ענין התנועה פט

ב' מיני תנועות, ישנם בעולם, היינו תנועה לטבעו, רוחני למעלה. וגשמי למטה. ותנועה להיפוך טבעו, ע"י איזה דבר המכריחו, והנ"מ בין אלו התנועות, הוא כך שהתנועה לטבעו. כשממציאים לו איזה דרך. שיוכל לילך לטבעו, אזי אנו בטוחים. שיתנועעו בוודאי לטבעו, אבל כשאנו מכריחים איזה דבר. להיפוך טבעו. אזי צריך שמירה. שלא נסלק את ידינו וכוחינו מזה. שתיכף בסור המכריח. ישוב לחזרה לטבעו, וכן בבעלי רצונים, ג"כ הוא כן. שאהבת השכר. הוא תנועה לטבעו, שבוודאי כשימצא איזה דרך. לילך לטבעו, בודאי יעשה מעשהו בזריזות. אבל מפני יראת העונש, דבר שהוא להיפוך טבעו. אזי כשמסלק קצת מנפשו. כח המכריחו, היינו הציור בנפש, מענין יראת עונשו. אזי יחזור לטבעו. ויפסיק ממעשיו, והוספתי עוד קצת עומק בזה. שהנה שניהם, היינו אהבת שכר. ויראת