אלפי מנשה חלק א נא

הלב, שהוא עיקר החיוני, וכמה אברים, עומדים על משמרתם, לשמרו מכל נזק, כגון הריאה לרחף עליו, וכמה אברים פנימים, וכן עד"ז כל אבר ואבר, לפי ערך ענינו, צריך לשום עליו עין השגחה שיהי' כל א' זריז למלאכתו, לתועלת קיום הגוף ובריאותו, ולדחות טובות והנאות פרטיות, מפני תועלת כללי, וכן הוא ממש, בכל העולם, יש אברים ראשים, וכמה דרגות, עכ"פ ישים אל לבו, שטובת כלל החבור, הוא עיקר תכלית הטובה של כל איש פרטי בפ"ע, ואביא מעשה מדברי חז"ל, המעוררת לזה העיקר (וידוע לכל, שסיפורי הגמ', ללמד על הכלל כולו יצא) מעשה שהובא בגמ' עב

ת"ר, מעשה באדם א', שהי' מסקל מרשותו לר"ה, ומצאו חסיד א', א"ל ריקה, מפני מה אתה מסקל, מרשות שאינה שלך, לרשות שלך, לגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו, והי' מהלך באותו ר"ה, ונכשל באותן אבנים, אמר, יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל, מרשות שאינה שלך, לרשות שלך ע"כ המעשה, ונוכל ללמוד מזה, על כלל העניינים, שכל ענין טובה כללית, נקרא ר"ה, שהכל משותפים בזה, גם ישים עינו, כיון שכל השגת צרכיו, הוא ע"ד החילוף, והנה לבד החלוף הגשמי, היינו דבר בדבר, שג"כ רבו פרטיהם וערכיהם, המשתנה לפי העת, אבל עיקר החילופים כי רבו, הם חלופים רוחניים, והוא טובת הנאה בגוף, או בדברים טובים, שכל העולם נקשרים עי"ז, ושעיקר טובת האדם תלוי בזה, כשירבו אוהביו, וימעטו שונאיו, אשר מזה יבין המשכיל, שהוא בע"כ עבד נרצע, להתנהג במעשיו, כדי שיהי' מקובל ורצוי, בעיני רוב רואיו ושומעיו, ועי"ז יסלק המשכיל מעליו, מלהיות חפשי בתאוותיו, ביודעו שרבו המשגיחים עליו בכל עניניו, וזה הוא כלל עקרי, שלא ליתן חרות וחפשיות לנפשו, לומר מי אדון לי, כמרגלא בפומייהו דכמה, אשר מזה באים כל הקלקולים שבעולם, והנה צריך לזה ביאור, שא"כ צריך האדם, לימשך במעשיו, אחר הנהגת העולם, ואף שהולכים בדרך לא טובה,