אלפי מנשה חלק א מו

וגם בלא"ה כתבתי, שאני מוכרח, להראות תועלת הידיעות שהבאתי. בכדי להלהיב המעיינים לחשוק לעיין בדבר חכמה. ולא יהיה עליו לטורח, ואשוב לעניני, הנה הרבה טרחו בעלי הלשון, למצא דרך סלולה, על שמות נרדפים ושמות מושאלים, לבקש המקור והשורש. של כל מלה, וכל א' אומר בזה סברות, כפי העולה על רוחו, ולא מצאתי בדבריהם, שידברו מצורך הענין המביאם לזה, והיה נראה בעיני שהוא רק. ענין טבעי שכל חכם אוהב לחפש. לידע כל דבר, כי הקשיתי לשאול, טורח זה למה, להבין כל דבר. ע"י שורשו והתחלתו, כיון שעיקר כוונת איזה לשון שיהיה, הוא שיבין השומע כוונתו ויעשה על פי ידיעתו, להשלים חפצו, ומה לי אם יודע הדבר מעקרו, או לאו ואם הכוונה, לתרץ הכתוב, למה ישתמש פעם בזה ופעם בזה, ע"ד דרוש וקבל שכר, אף שאין נ"מ לתועלת כלל. הנה לבד שאין זה קושיא כלל, שעל הרוב הוא מתפארת הלשון, להשתמש במלות. שונות, וגם שידעו עי"ז כל דרכי הלשון. וכל בעלי הלשון דאיכא דשמע בזה, ולא שמע בזה, כמו שאמרו בגמ'. שלא תהא אתה קורא איה. והכתוב קוראה דיה. לכך כתוב איה ודיה וראה, ועוד אבאר בע"ה. בהגיעי אי"ה לדבר מזה, אבל עוד נוסף. שענין תכלית כוונה זו גורמת שלא לחפש היטב, אחר תכלית נקודה האמיתית. כיון שאין נ"מ בזה. רק לתרץ קושי' שעל הכתוב, וכתבתי לעיל שלתרץ איזה קושיא אין מן הצורך, רק למצא אופנים, שיתורץ הקושיא אף שאין מכוונים לכוונת האומר, וגם אם הכוונה הוא אצל כמה מהמדברים בזה הענין, כפי שכתבתי לעיל, שהוא ענין טבעי להם. להנות מחכמה וחריפות, ועפ"י זה. אין נ"מ להם שיכוונו לדרך האמת רק שיהיה בזה, איזה חדוד והמצאה עמוקה, כל א' לפי ראותו, אבל עיקר הכוונה האמיתית לצורך הידיעה בעקרי הלשון, הוא זה שבוודאי לנידון שלפנינו המדברים איש אל רעהו, אין נ"מ כלל