אלפי מנשה חלק א קסח

תורמוסא ותורמוסא בוודאי טובה מבושלת מחי'. ועוד מנא לי' לעולא. דרבי בנימין. שבשתא קאמר כיון דיש לחלק כר"ח. ולפי זה. בכל הפירות בין חיים בין מבושלים מברך עליהם. ברכה הראוי' להם, בפ"הע. או בפ"הא. בין טובים יותר כשהם חיים,. בין טובים יותר כשהם מבושלים

לט א' פת צנומה פי' מה שאנו קורין פעניץ, מלשון צנומות דקות. בקערה מברכין עליו המוציא פי' הא קמ"ל, שיברך עליו המוציא, כשהוא בקערה שרויה. וראויה לאכילה תיכף. ולא קודם השריה. ולשרותה אחר הברכ' דהוי הפסק. והשתא קאמר שפיר ופליגי וכו'. ומתורץ קושיית התוס' ד"ה פת צנומה

מ' א' אין הלכה כר' יהודא. נ"ל לגרוס הלכה כר"י חדא דבכ"מ שהאמורא פוסק כחד תנא, אומר אח"כ טעמו. ע' י"ד א'. וכן בכמה מקומות, ותו. דאי אין הלכה קאמר. מאי קמ"ל. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. וע' מ"ש לעיל כ"ח א', ובר מן דין דבסוכה מ"ו א' איכא פלוגתא כה"ג. ר"י ורבנן היו לפני הרבה מצות וכו', ע"ש, וקאמר האי אמורא גופא שם. הלכה כר"י וקאמר שם. האי טעמא דהכא

מ"א א' רש"י ד"ה. אבל בשאין ברכותיהן שוות. ושוב אין כאן מחלוקת פי' דהא במתניתין תנן. עליו הוא מברך. פי' ופוטר את חבירו. ולא תני. עליו הוא מברך תחלה

בא"ד ואע"ג וכו' אינה קושיית רש"י, כמו שכתבו בתו'. והקשה רש"י אלא רש"י כותב, דהא אתי עולא לאשמועינן דאע"ג דתנן וכו' ויותר נראה לגרוס ברש"י דאע"ג בד' ולא ואע"ג בוי"ו. ובזה אזדא לי'. כל מה שכתבו. בשני דיבורי תוס' ד"ה אבל. וד"ה. מיתבי. ומסברא דלהקדים לא ידעו עדיין. דמה חשיבות הוא להקדים, כיון שמברך על כל א' בפ"ע והא ראיה דלקמן פריך אלא למ"ד. בשאין ברכותיהן שוות נמי פליגי במאי פליגי, ומשני להקדים: