אלפי מנשה חלק א קסב

כדכתיב והיו הדברים וגו' ושננתם וגו', אלא דפסוק ראשון בעי כוונה יתירה, שלא יהא לבו פונה לדבר אחר כלל, כמו גבי תפלה, שעומד לפני המלך, וכן לקמן האומנין קורין וכו' עד משא"כ בתפלה, ובוודאי בראש האילן. יוכל לידע מה שהוא אומר, דהא עושים מלאכתם שם, והעושה, יודע בוודאי מהו עושה, א אלא בעי כוונה יתירא, ולא יוכל לכוין שם, משום בעתותא דנפילה, וק"ש כיון שאינו אלא פסוק א' יוכל לכוין אף בראש האילן

ט"ו א' גמ', הני מילי גבי ק"ש דאורייתא וכו', לא דמחלק בין דאורייתא לדרבנן. דא"כ מאי פריך לקמן, אלא הא דתני ר"י ברי' דר"ש בן פזי, תורם לכתחילה, מני לא ר"י וכו', דלמא סברי, דיש חילוק, בין דאורייתא לדרבנן, אלא וודאי, כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון, אלא ה"פ. גבי תרומה, הברכה היא דרבנן, ולא בברכה תליא מלתא. ואם תרם ולא ברך כלל, תרומתו תרומה, אבל וודאי ידי חובת הברכה, לא יצא לר' יוסי

פ"ג י"ט ב' כל מילי דרבנן וכו', פי' דעיקר לאו דלא תסור הוא, אם מסופקים ומחולקים באיזה דין. מחוייבים לסמוך. כפי שיורו הסנהדרין, רק רבנן, אסמכינהו. לכל גזירות וסייגים, על לאו דלא תסור, אבל הוא רק דרבנן, וע' רש"י שהאריך לפרש, דכל מילי דרבנן, הוא מדאורייתא מלאו דלא תסור, אלא דמשום כבודו שרו רבנן,. ואני הנלע"ד כתבתי

כ"ב ב' גמ', מר סבר חולה המרגיל וכו', ולקמן פסק רבא חולה המרגיל וכו', עד וחולה לאונסו פטור מכלום וצ"ע ליישב המשנה. פ"ג דמקוואות, משנה ד', בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין וכו', דקשה ממ"נ, אי במרגיל, מ' סאה בעי, ואי לאונסו, פטור מכלום, ולא משכחת ט' קבין, אלא גבי בריא לאונסו

כ"ה ע"ב גמ', ואם לאו וכו', והרי לבו וכו'. הרמ"א