אלפי מנשה חלק א קמז

לסימן, שלא יועילו לו כלל, וכן הענין בפסקי הטעמים שבהמשך הזמן, מפני טבעי רוב ההמון, שלא יניחו עצמם להתלמד. כ"א דבר, שלא ידעו בלתי זה, שום התחלה כלל, אבל כשידעו איזה התחלה קטנה, אזי סוברים שיודעים לגמרי, כל הענין בתכליתו, והוא עליהם לטרחא יתירה, להתלמד עד תכלית הדברים. וכן הוא בענין הכתב, שלא יוכלו לקרותו, בלתי ידיעת האותיות, וענין הנקודות, וע"כ הם מוכרחים להתלמד קצת, אף שלא בדקדוק, רק בכדי שידע לומר הדברים, כל א' כפי לשונו הנלעג. אבל ענין ותועלת פסקי הטעמים, שהוא לחבור הענינים ופרודם, לא ירגישו בזה, וע"כ נשכח סימנם לגמרי, רק בכדי שידעו הנגון המקובל להם, ושעי"ז יתקנו בעולמות עליונים, ושיהיה קורא בנעימה. ואינם רוצים כלל להתלמד. ענין הכוונה הפשוטה שלהם, סימני החבור והפירוד וערכיהם ופרטיהם, עכ"פ בע"פ מתבאר הדבר ביותר. אבל מטלת הכתב הוא, שלא יסורו הדברים מלבו, בהמשך הזמן. ע"י שכחה הגוברת, כמו רשימה הנעשה, על איזה דבר רך בהמשך ישקע הרושם, ולזה ניתן הכתב. אבל א"א לכתוב כל פרטי האריכות והביאור, שנאמרו בע"פ, רק לכתוב ראשי פרקים, שיזכור עי"ז, כל הענינים שנאמרו בע"פ, ונתנו ע"ז כמה סימנים, אשר לא יועיל, רק למי שלמד בתחלה בע"פ הענין בביאור, אבל למי שלא שמע מתחלה בע"פ, יהיה אצלו כמו ספר החתום, ויוכל לטעות הרבה בכוונת הדברים, והוא כמו שמוצא למשל איזה רשימה שרשם איזה דורש לעצמו. ראשי פרקים, מהענינים שידרוש, שהמוצא לא יבין מזה כלל, ולפי זה נכונים הדברים בטעמיהם, שדברים בכתב, אי אתה רשאי לאומרם בע"פ, שלא יוכל להראות לו הסימנים והרמזים, שנרמזו בכתב, ע"י חסר ויתר, וקרי וכתיב, וקוצי האותיות שמרמזים כל סימן על ענין ידוע, ודברים שבע"פ, היינו ביאור הדברים באריכות, אי אתה רשאי לאומרם בכתב, כי לא יוכל ע"ז, לבאר הכל בכתב, וישתנה הכוונה, וכשהבאתי