אלפי מנשה חלק א קמו

הנהגות ודינים, ונדבקו בו מאוד השיבושים, שאז קשה לנקותם ע"י השכל, ויהי' אצלו, שבשתא כיון דעל על, והנה אם היו מצויים לרוב, בעלי שכל גבוהים, שיוכלו להתנהג בענין לגמר שלהם, כמו שכתבתי, היה ראוי לגדור, שלא ילמדו לשום אדם, שום דבר, רק למי שיבין קלקולי הלגמר, ויזהר ממנו שלא לסמוך עליו כלל, עד שיבררו אותו, עפ"י השכל והסברא, כמו שאמרו בגמ', גבי תרי מקרי דרדקי דדייק ולא גריס עדיף, ומסלקין אותו, דגריס ולא דייק, מפני זה, דדייק ולא גריס, אבל אי ליכא רק חד, דגריס ולא דייק, לא אמרו. שלא יקבלו אותו כלל, שלא יהיה שום דרך כלל, להגיע לידיעות התורה, ומוכרחים לסבול הנזק והשבושים, מאותו דגריס ולא דייק, בכדי שיהא מקום, בהמשך הזמן שימצא בתלמידים. מדת הנפה, שיוכל בעצמו, לילך בהדרגה, עד להוציא הסולת הנצרך לתכלית כללי, ובזה בארתי טעם, על מה שאמרו. דברים שב"עפ, אי אתה רשאי לאומרם בכתב, ושאח"ז התירו, משום עת לעשות וגו': טעם על דברים שבע"פ וכו' קעו

ארחיב קצת הדיבור, בטעם הידוע לכל, בתחלת העיון, ואח"ז אוסיף קצת עומק, במה שנוגע לענינינו, והנה ענין ב' התורות שבכתב ושבע"פ, הוא כך, ואדבר מתחלה, מענין תועלת הדיבור והכתב, שיש בכל א' מעלה מיוחדת, שאין בחבירו, והוא זה, ידוע. שע"י הדיבור פא"פ, יתבאר הדבר ביותר ביאור, מפני ריבוי שמות נרדפים ומושאלים, שיוכלו לפרשם, על כמה אופנים וביאורים שונים, נוטים מן הכוונה האמיתית, ובדבור יבאר לו, וגם חבור ופרוד הענינים, שקשה לבארם בכתב, מה שניתן ע"ז סימני פסקי הטעמים, וכולי האי ואולי שצריך עדיין המבין, לשקול בשכלו, ומכ"ש שברוב העתים. לא יתנו לב על הסימנים כלל, והוא כמו שהבאתי לעיל, שאם ועשו לאדם, כמה קשרים וסימנים בבגדיו. מבלי שידע שהוא