אלפי מנשה חלק א קכד

שאין סומך על עצת המוכר כי טוב טוב יאמר המוכר, וכן אין סומכין על נאמנות הסרסור, מפני שהוא מכוין ליטול שכר סרסרותו, ועכ"ז, כשהדבר שוה, ויוכל להרויח בה, קונה אותה ונותן שכר הסרסרות בעין יפה, ובעניני חכמה ומוסר, לא ירצו לקבל, מחשש ספק הגעת טובה, להאומר או הכותב, אתמהא ועתה אשוב למה שהתחלתי. בענין העבד הנאמן במלאכתו, מה איכפת לי' לרבו, במה שמכוין ומצפה לשכרו. ופשוט, שהוא מעין הגמ', דהוי זהיר וכו' הנ"ל. מפני שאין עצה לבטוח עליו מכל, ולסמוך עליו. שיעשה מלאכתו ע"צ השלימות, אם ישכור פועל, לשלם לו שכירות יומו יש חשש שמא יתרשל במלאכתו ואם ישכרוהו מגמר מלאכתו, יש חשש שלא יעשה איזה רמי' במלאכתו ליפותה מבחוץ, רק בכדי לקבל שכרו וצריך לחפש איזה דרך בטוח, שיהי' זה טובת העושה, במה שיעשה מלאכתו בזריזות, ועצה"יט, ואזי יהי' בטוח, שיהיה המלאכה נעשית לאמתה, ואמצא מקום ומקומות, לענין ע"מ שלא לקבל פרס. ומזה יובן איך להמציא אופנים, לבטוח בעושה המלאכה שיעשנה על שלימותה, ואבאר פסקי פסקי: ביאור א'. על ע"מ שלא לקבל פרס קנא

הנה יש ב' מיני עבדים, העובדים את רבם, א' בכדי לקבל שכירותו, ועבד כזה, מחזיק טובה לרבו, כשאינו מדקדק עמו הרבה, בעשיית מלאכתו, ושמקיל עולו מעליו, ב' שעובד את רבו באיזה אומנות, בכדי להתלמד היטיב האומנות ההיא, ושיוכל אח"ז להתפרנס ממנה, והנה על זה האופן, רוצה דווקא שרבו ידקדק עליו, ויחמיר עליו, ללמדו עצהי"ט, ובזריזות היותר אפשרי, ובזה ישבתי ג"כ, איזה קושי' שהקשו המפרשים: ישוב על קושית המפרשים קנב

הקשו על ענין יראה ואהבה, שהם ב' הפכים, שהיראה ענינה להרחיק עצמו, מהדבר שירא ממנו, ואהבה ענינה לקרב עצמו