אלפי מנשה חלק א קיג

היה למד"הד, אבל כיון שראה ושיער בחכמתו, שא"א להתקיים ע"כ שיתף מדת הרחמים וכו' והודיענו זה בתורתו, בכדי שילמדו מזה המבינים, ורוצים להתנהג. עפ"י הדרך, שיהיה לתכלית הטובה שיקבלו עליהם בכל עת ענין הדין, בשביל תקנת טובה תכליתית, כי זה כל פרי וענין השכל. היינו להסתכל בסוף כל דבר מראשיתו אבל החושים, לא ישיגו, רק ענין פרטי. היינו מה שהוא הנאה לשעתו, וזה הוא ענין יצ"ט ויצ"הר. ואף שיש ע"ז ממונים אבל שלוחי היצ"ט, הוא השכל. ושלוחי היצ"הר הם החושים, שהוא התאוה לשעתו, ושומר נפשו, ירחיק עצמו מהנאות עוברות, בכדי להשיג טובה קיימת, ובזה בארתי. דברי בעל חובת הלבבות, שכתב במנין מלחמת היצ"הר, שהיא קשה וכבידה מכל המלחמות, וחושב כמה סיבות ועילות לזה והסיבה א' מהם הוא שהיצ"הר הוא נלחם תדיר בתמידות. ולא ינוח, אף רגע חדא, משא"כ היצ"ט, שלכאורה הוא תמו', שהיצ"ט שנתמנה להזכיר את האדם, לעבודתו ית' לא יהיה בעצמו נאמן בשליחותו, כמו היצ"הר, לעסוק תמיד בעבודתו ומנ"ל לבעחו"ה כזה, ואין אלו אלא דברי נביאות, אבל לפי מה שבארתי, ענין היצה"ר, שהוא החוש והתאוה שהוא לפי העת שעומד בה, והיא תדירה בלי הפסק, משא"כ, ענין היצ"ט שהוא השכל והציור בנפש. על ענין תכליתו, כמו שהבאתי לעיל ענין השכל, שהוא דבר, שהוא רק בכח, וצריך להוציאו לפועל, וא"א לעשות בתמידות, ותיכף שינוח קצת, מלצייר בנפשו, ענין התכלית, אזי היצה"ר, שהוא התאוה שלפי העת, במקומו עומד, וצריך תחבולות גדולות היאך להלחם עמו, והבא לטהר מסייעין לו, ובתוך הדברים שכתבתי, מענין גלות מצרים שהיתה צריכה להיות ת' שנה נפל בדעתי, תירוץ על קושיית המפרשים, על הגמ' דבר נא באזני העם, אמר לו הקב"ה למשה וכו': תירוץ על קושיית המפרשים קמ

איתא בגמ', דבר נא באזני העם, וישאלו ממצרים וגו', אמר