אלפי מנשה חלק א קיב

אבל מפני צעקתינו, שאין אנו יכולים לסבול, הש"י מוציאנו מידה, אבל עכ"פ, גורם להמשך עוד הגלות, אבל זאת עכ"פ כעת הוא הגלות האחרון, שלא יגאלינו. עד שיהי' תכלית הרפואה שלא יוסיף עוד להגלותינו, וע"כ השביע אותנו שלא לדחוק עכ"פ את הקץ, ועתה יבואר בקל, המדרש שהתחלתי: ביאור המדרש קלח

הנה, לפי מה שהקדמתי, שתכלית הטובה בנבראים, לא יוכל להיות, אלא שיהיה הכל בדין ומשפט, לדחות טובה עוברת או לסבול איזה צער עובר, בשביל השגת, איזה טובה תכליתית. אבל מדת הרחמנות, אף שנראה לשעתה שהיא טובה, אבל היא אכזריות. שמתוך הקולא, שהקלנו בתחלתה, החמרנו בסופה, וא"כ נכון מאוד, שמתחלה עלה במחשבה, לברא את העולם במד"הד, שהוא תכלית הטובה, שנגיע עי"ז בקרוב לעונג הנצחי והקיים, וכשראה שאין העולם מתקיים, היינו שלא נוכל לסבול, מפני רוע בחירתינו, ע"כ הקדים מדת הרחמים ומדוייק לשון הקדים, שבע"כ סוף הדין לבא. בשביל תכלית הטובה, אלא כשלא נרצה לסבול, מוכרח להקדים מדת הרחמים למד"הד. ועתה נשאר עלינו לתרץ, מה שהקשינו, היאך שייך חסרון ידיעה בחוקו ית', גם הקושיא, למאי נ"מ הודיעונו כזה מאי דהוה הוה, ואתחיל בפרק בפ"ע: תירוץ לב' קושיות הנזכרות קלט

הנה יש תחלה בפועל, ויש תחלה במחשבה, ע"ד סוף מעשה במחשבה תחלה, היינו שנקודת מרכז כוונת התכלית, היא תחלה וראשית, לכל הדברים והעשיות, והנה, לבד שהוא תחלה בזמן ג"כ, היינו, כשבונה אדם, איזה בנין, לדור בו, הנה, הכוונה התכליתית, שהוא לדור בו, הוא תחלה לכל העשיות במחשבה, והיא סוף המעשה, שלא ידור בו, עד אחר גמר הבנין. אבל נקרא עוד תחלה וראשית. שהוא מבחר כל הענין, והוא ראשון במעלה, וה"נ כן, שתחלה וראשית הכוונה