אלפי מנשה חלק א קיא

הרחבת הדיבור קלז

הנה, כפי שכתבתי לעיל, שכשמשימין כוחותיו למקום א'. מסתלקים ממנו יתר הרגשותיו, ושזה תלוי בדעתו של אדם. להמשיך כחותיו וכוונותיו, לאיזה דבר שירצה, והנה, בן החכם כשיתנו לו הרפואות המרות, כשמשים כוחותיו ומחשבותיו לתכלית הטובה, שיתרפא מחליו, ומחזק הציור בנפשו, לא ירגיש הרבה, במרירות הרפואה. ויוכל להיות שלא ירגיש כלל ומקבלה באהבה גמורה, ומתרפא בקרוב, אבל בן לא חכם. שלא יבחור בזה, והוא ממשיך הרגשותיו למרירות הרפואות. ויצעק מאוד, ויתרב' צערו ויוכל להיות, שימות מזה, והאב בראותו כזה, אזי בע"כ, יניח לו מעט משתית הרפואות, כי כשימות מזה, לא יועילו לו הרפואות, אבל עכ"פ, אין זה טובת הבן כלל, רק כשינוח מעט, יחזור האב לכופו. לקבל עוד רפואות ויוכל להיות, שיוכרח להניח לו כמה פעמים, לנוח מרפואותיו, אבל עכ"פ, יהיה מוכרח לשתות כל הרפואות. ואולי יותר, מפני שהראשונות הלכו לאיבוד, כשלא קבלם כפי הראוי ונמצא הבן לא חכם, מרגיש רוב צער ורפואתו נמשכת ביותר, ומעתה יובן בקל, ענין מה שנגזר השעבוד במצרים ת' שנה, היינו, כפי השערת חכמתו ית', שיהיה הרפואה בשלימות, והודיע זאת לאברהם. בכדי שידעו זה, ויקבלו באהבה. והנה, אם היו מתחזקי' בזאת הכוונה, והיו מתחזקי' בציור בנפשם, שהוא תכלית טובתם. ולא היה קשה עליהם עול השעבוד כ"כ, והיו משלימים. כפי הזמן הנגזר, והיה אח"ז, תכלית הגאולה הקיימת, אבל הם חטאו בנפשם. כבן לא חכם, ויצעקו אל ה', וכמעט שהיו נשקעים בנ' שערי טומאה, כפי שאבאר קצת, להלן בפרק בפ"ע, וע"כ. הוכרח הש"י, לפדותם קודם זמנם, אבל אין זה טובתינו. שמפני זה. אנו מוכרחים, לסבול עול גלותינו הארוכה, וכן בכל צרה העובר' על ראשינו שהוא בוודאי לטובתינו ורפואתינו. אם היינו מקבלים אותה באהבה, ומתקנים עצמינו על ידה.