אלפי מנשה חלק א קי

הכנתו, והנה החי לא הוכן לקבל רק הרגשה חושית. והמדבר ניתוסף בו הכנה, לקבל ענין הרגשה שכלית, וכל מה שיוסיף בעצמו, לזכך חומרו. ולהרבות ידיעותיו, יהי' מוכן יותר, לקבל ענין שכלי יותר גבו', למשל מי שהוא בקי בטוב באיזה ענין בגמ' יוכל לקבל, אם יאמרו לו בזה, חריפות והמצאות שיהנה מזה מאוד, ואם אינו בקי היטב. אזי לא די, שלא יוכל להנות מזה, אלא שעוד יהי' עליו לטורח לשמוע זה, כשהוא מרגיש שהוא חסר זה בנפשו. וכמו במזון הגוף. שעי"ז נתחבר הנשמה עם הגוף. שבוודאי, הנשמה אינה דבר שתצטרך למזון, אלא כשהגוף נשתלם, על שלימות מזגו, כפי הראוי. הוא מוכן לקבל אור הנשמה שבו, וכן הוא הענין בכל הדברים, ויתבאר עוד ביותר עומק. בהגיעי אי"ה לדבר, בחלק חכמת התורה דרכי' והדרגותי', עכ"פ בזה המעט שהבאתי, יובן בקל, שתכלית הטובה. הוא ענין הדין היינו הסידור כל דבר על מכונו הראוי לו, כי ענין הדין והמשפט הוא, להיות דן ושופט בשכלו, איך לסדר הדברים. ואי"ה כשאחבר ספר על דרכי הלשון, כפי שהבאתי לדוגמא. שרובי ידיעות התורה, תלוי בבקיאות בדרכי הלשון, אבאר תיבת דין ומשפט מאיזה פעל, הם יוצאים, שיורו על הענין שכתבתי, ועתה אשוב לעניני. הנה האב האוהב את בנו ומייסרהו בע"כ, לקבל איזה רפואה, שהיא מרה וקשה לסבול בשביל תכלית רפואתו, שהוא ענין טבעי שלא תועיל שום רחמנות, ולא יתרפא, עד שתושלם דרכי הרפואה, כפי ענינה או שלא יניחהו לעסוק בתענוגי הזמן, כפי רצונו, בכדי שיתלמד להיות איש, שיוכל לעסוק בעניני תכלית, להרווחת פרנסתו, או לש"ד. איש איש. כפי נקודת מרכז כוונתו, לזה או לבא. וזה הוא תכלית טובת הבן, ולא יחוש האב, לצעקת הבן, ולמלא רצונו ותאוותו, רק יכוין לתכלית טובה קיימת, וארחיב הדבור בפרק בפ"ע: