אלפי מנשה חלק א קט

כראוי. אזי בע"כ כפי ענין החסרון. יחסר שלימות הדבר המקווה, ואין שייך בזה, שום רחמים, רק צריך לתקן הענין שחסר בהם. כי לא ישנו דרכם וטבעם כלל. אבל בבעלי רצונים שיוכלו לדחות, ענין עובר, והנאה מועטת, בשביל ענין קיים. והנאה מרובה בהם שייך מדת הרחמנות למשל, אם א' הקניט את חבירו, ועבר על רצונו, ויש יכולת בידו להענישו רק כשחבירו מכניע עצמו נגדו ומבקשו ע"ז יכמרו רחמיו על צערו של חבירו וימחול לו ע"ז והנה מבואר בספרים, ומובן ג"כ. על דרך הסברא, שענין הרווחת האדם בעו"הז. שלכאורה, הוא קשה הציור מאוד שיצטרך הש"י, למעשה ידי אדם, וכתיב, אם צדקת מה תתן לו אלא הענין הוא כך, שהשפע מלמעלה הוא תמיד בלי הפסק בכל ענייני הצטרכות, ממדרגה התחתונה, עד תכלית העונג רק האדם, צריך שישתדל לעשות עצמו, כלי מוכן, לתקן מזגיו וטבעיו, שיוכל לקבל שפע הטוב, ואם יחסר לו איזה דבר, במזגו וטבעיו, אזי העונג הגדול, צער הוא לו, וכמו שהמשלתי לעיל, בענין חכמת השיר, ותענוגי חוש הראי' להבין עונג מציורים נערכים, ומכ"ש בהנאה רוחני', מענינים שכלים אם לא יהי' האדם, מוכן ע"ז לקבלם, יקוץ בהם, ותקצר נפשו מזה, בשומעו איזה שיר יפה, כמשלם ז"ל, אבוב לתרי זמר וכו' או באיזה ציור וכו', ואמשול עוד, בענין שהוא דוגמא ממש, להרווחת חיי העו"הב, והוא ענין הנשמה שבאדם וחי שהוא החיות והשכל האמיתי, שהקב"ה נמשל להנשמה, שהוא נשמה לכל העולמות, כאמרם ז"ל, מה הנשמה וכו' שהנה החיות והשכל, הוא דבר הקיים לעד בלי הפסק, רק ענין הטבעים, שאינם מרגישים, הוא שלא הוכנו כפי מזגיהם, לקבל אור החיות, והחי שהוכן לקבל החיות, יחול עליו חיות והרגשה, כל חי לפי ערכו, יתוסף בו הרגשת חיותו, ושינויי הרגשת חיותו, תלוי בענין מזגיו, כגון כשנתקרר איזה אבר לא ירגיש בו הרגשה דקה, וכשנתחמם ונתפשטו אבריו, הוא מקבל הרגשה יותר דקה הכל לפי ענין