אלפי מנשה עה"ת קמג

בן נכר הכוונה היא רק על נכרי ממש בלבד ולא על ישראל מומר שנתנכרו מעשיו דבפרשת לך הרי כתיב בקרא אשר לא מזרעך הוא וא"כ בע"כ מה דקאמר בן נכר היינו רק גוי בנו של גוי. והקרא דבפרשת אמור הרי הקרא שם מיירי בקרבנות בעלי מומין ובזה קאמר ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה וא"כ בע"כ דכוונת הקרא הוא רק על גוי בלבד ולא על ישראל מומר משני טעמים חדא דבש"ס תמורה דף ז' פריך ומיד בן נכר לא תקריבו ל"ל ומשני דאיצטרך סד"א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסר אברים ליש במזבח דידהו ל"ש במזבח דידן קמ"ל עיי"ש בגמרא ובפרש"י שם וא"כ בע"כ דאין כוונת הקרא גם על ישראל מומר דהא תקשה ג"כ קושית הגמרא דל"ל האי קרא בישראל מומר וגבי מומר ל"ש תירץ הגמרא. ואידך דהא מקרא זה משמע דדוקא בעלי מומין לא תקבלו מהם אבל תמימים תקבלו מהם וכ"כ רש"י ז"ל בחומש בפרשת אמור שם והרי ממומר אין מקבלין קרבנות כלל ואפי' תמימים דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן מכם ולא כולכם להוציא את המומר וכדאיתא בש"ס חולין דף ה' ע"א עיי"ש ומהנך ב' טעמים בע"כ דאין כוונת הקרא דומיד בן נכר הוא גם על ישראל מומר אלא כוונת הקרא הוא רק על גוי ממש בלבד. ועיין גם בתוס' יבמות דף ע"א ד"ה והני מולין נינהו מ"ש שם גבי ערל ועיין גם במהר"מ לובלין שם מ"ש בביאור דבריהם ותמצא כעין תירוצינו כאן גבי בן נכר עיי"ש

ובהיותי בזה אמרתי להעלות פה מ"ש בזה במק"א בחידושיי על דברי התוס' מנחות דף ע"ג ע"ב דאיתא שם בגמרא איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וכתבו התוס' שם וז"ל תימה דתיפוק לי' מדכתיב גבי בעלי מומין ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו ואין לומר דהיינו ישראל מומר כמו בן נכר דפסח דהא אמרינן בפ"ק דתמורה ומיד בן נכר לא תקריבו ל"ל דסד"א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים. ל"ש במזבח דידהו ל"ש במזבח דידן קמ"ל עכ"ל והנה דבריהם תמוהים מאוד לכאורה דמה כתבו דמש"ה אין לומר דהיינו ישראל מומר משום הא דבש"ס תמורה הנ"ל הלא בלא"ה אי אפשר כלל לומר דומיד בן נכר לא תקריבו היינו ישראל מומר ומישראל מומר דוקא בעלי מומין לא תקריבו הא תמימים תקריבו דהא איתא בש"ס חולין דף ה' דמישראל מומר אין מקבלין קרבנות כלל ואפי' תמימים משום דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן מכם ולא כולכם להוציא את המומר. ואין לומר דמ"ש התוס' ישראל מומר היינו שהוא מומר לכל התורה רק שאינו מומר לע"ז ולחלל שבתות וממומר כזה מקבלין קרבנות תמימים וכדאי' בש"ס חולין שם. דז"א דהא כתבו התוס' כמו בן נכר דפסח והרי בן נכר דפסח היינו מומר לע"ז וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות ק"פ ה"ז עיי"ש. ואף לפי מה שהוכיח הרא"ם בפרשת בא ממ"ש רש"י שם בחומש בפסוק וכל ערל לא יאכל בו שמתו אחיו מחמת מילה שאינו מומר לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו דבע"כ דעת רש"י אינו כדעת הרמב"ם דבן נכר היינו מומר לע"ז שהוא מומר לכל התורה כולה אלא גם מומר לאחד משאר עבירות שבתורה ג"כ חשיב בן נכר עיי"ש במזרחי וכ"כ רש"י ז"ל גופי' בפסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה בן נכר וז"ל בן נכר מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה עכ"ל הרי שכתב רש"י ז"ל ולא לכל התורה ובע"כ דכוונתו הוא לפרש שהוא מומר לשאר עבירות שבתורה ולא לע"ז דמומר לע"ז הרי הוא מומר לכל התורה כולה. ואף אם נימא דדעת התוס' הוא ג"כ כדעת רש"י ג"כ לא ניחא דבריהם הנ"ל דהא נהי דבן נכר דפסח היינו אפי' מומר לאחד משאר עבירות אבל הרי כש"כ הוא דמומר לע"ז לא יאכל בו וכוונת הקרא בן נכר לא יאכל בו היינו בין מומר לע"ז ובין מומר לאחד משאר עבירות שבתורה וא"כ אם נוקמי הקרא דומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה בישראל מומר וכמו בן נכר דפסח הרי ג"כ יתפרש כוונת הקרא דבין ממומר לע"ז ובין ממומר לאחד משאר עבירות שבתורה לא תקריבו בעלי מומין הא תמימים תקריבו והלא ממומר לע"ז אין מקבלין קרבנות כלל ואפי' תמימים וכנ"ל וא"כ דברי התוס' הם נפלאים מאוד

וי"ל דכוונת התוס' הוא דדוקא לפי מה דמוקמינן בפ"ק דתמורה הקרא דומיד בן נכר לא תקריבו בעכו"ם וגבי עכו"ם ליכא קרא דאפי' תמימים לא שפיר ניתן לומר דדוקא אלה לא תקריבו הא תמימים תקריבו אבל אם נוקמי הקרא בישראל מומר וגבי ישראל מומר דרשינן מכם ולא כולכם להוציא את המומר והיינו דממומר אפי' תמימים לא באמת לא נימא כלל דדוקא אלה לא תקריבו הא תמימים תקריבו. ואין להקשות לפי"ז דא"כ ל"ל גבי ישראל מומר תרי קראי הקרא דמכם דדרשינן מכם