אלפי מנשה עה"ת קטז

מתן תורה כולהו ב"נ וכמ"ש רש"י בזבחים דף קט"ז ע"א ד"ה זבחים ועולות וביבמות שם דף מ"ו ע"א ד"ה באבותינו שמלו עיי"ש וא"כ אף שיוסף קנה אותם לעבדים ממש ולאו דוקא לעבוד את האדמה בלבד הרי לא קנה אותם רק למעשה ידיהם שכל מעשה ידיהם הם שלו אבל לגופייהו לא קנה א"כ לא אמרינן גבייהו מה שקנה עבד קנה רבו לכן שפיר הוצרך יוסף לקנות גם אדמתם ולק"מ קושית האוה"ח

ואחרי כותבי כל זה מצאתי בפי' הרבינו גרשון בש"ס דפוס ווילנא בב"ב דף י"ג שכתב שם אהא דתנינן בחציו עבד וחב"ח דכופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו ודל וכותב שטר על חצי דמיו שיפרע לו ממה שירויח לאחר שיהי' כולו בן חורין מפני שכשהוא חצי עבד אין לו ממון כלום שכל מה שמרויח ביום שהוא עובד לעצמו סוף סוף למחר כשהוא עובד לרבו הרי הוא עבדו וכל מה שקנה עבד קנה רבו להכי צריך לכתוב לו שטר על חצי דמיו עכ"ל הרי שכתב בהדיא בח"ע וחב"ח דמה שקנה העבד ביום של עצמו קנה רבו למחר ביום של רבו והוא כמ"ש הקצה"ח הנ"ל בכוונת דברי הירושלמי הנ"ל ולפענ"ד אין זה אלא מן התימה וכנ"ל וגם בלא"ה דברי הר"ג הנ"ל תמוהים עפמ"ש הקצה"ח הנ"ל דרק הירושלמי סובר כן דח"ע וחב"ח מה שקנה העבד ביום של עצמו שקיל רבו מיני' למחר ביום של רבו אבל ש"ס דידן סובר דח"ע וחב"ח מה שקנה העבד ביום של עצמו הוא לעצמו לעולם ולא שקיל רבו מיני' למחר ביום של רבו וא"כ דברי הר"ג הנ"ל הם נגד שיטת הש"ס דידן וצ"ע. ודע דעל דברי הר"ג הנ"ל לכאורה יש לתמוה עוד דהלא למשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו כל זמן שלא שחררו מעשה ידיו של העבד לעצמו הוא והוא אפי' ביום של רבו דאין כאן יום של רבו וכמ"ש התוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ש בגיטין דף מ"ב בהא דאמרינן שם נגחו שור ביום של רבו לרבו וכו' דזה הוא רק למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו הוא עיי"ש וכן קיי"ל ביו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ב והרי הר"ג בדבריו הנ"ל סובב הולך אליבא דמשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו והעבד כותב לו שטר על חצי דמיו א"כ לא יתכן הא דקאמר דמש"ה כותב לו שטר על חצי דמיו משום דלמחר כשהוא עובד לרבו הוא עבדו וכל מה שקנה עבד קנה רבו דהא אין כאן יום של רבו ומעשה ידיו לעצמו הוא לעולם. אמנם זה לא קשיא דבאמת דעת הרמב"ם הוא דאפי' למשנה אחרונה יש יום של רבו וביום של רבו הוא של רבו וכמ"ש הב"ח בחו"מ סי' תכ"ב עיי"ש ובודאי כן הוא ג"כ דעת הר"ג וא"כ לפי שיטתו דבריו נכונים מה ולק"מ מיהו גוף הדבר מ"ש דמה שמרויח העבד ביום של עצמו למחר כשהוא עובד לרבו קנה רבו זה צ"ע בעיני וכנ"ל

ויחי ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. הנה כתב האוה"ח בפ' ויגש ע"פ ויאמר אל תירא מרדה מצרימה שירידת יעקב למצרים הי' כדי להוציא משם הניצוצות הקדושים ששלטה בהם השפחה רעה וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה כי בעוצם קדושתו שאב כל ענפי הקדושה אשר שם מה שאין זולתו יכול עשוהו עיי"ש והנה מ"ש שפחה רעה כוונתו על לילית שהוא שפחה רעה ועיין גם בכסא מלך בסוף תיקוני זהר תקונא תשיעאה דאיתא שם בת"ז ואית שפחה בישא ומפרש בכסא מלך שפחה בישא לילית עי"ש ועיין גם במג"ע על ואתחנן אופן קפ"ד שכתב שסוד ירידת יעקב למצרים הי' להתגבר על לילית עיי"ש. והנה לילית נקראת שבא וכמ"ש במג"ע שם באופן צ' שהוא בסוד ותפול שבא ותקחם [איוב א'] דמתרגמינן לילית חייבתא עיי"ש והנה שב"ע עשר"ה שנ"ה עולה מספר אלף ש"ב והוא שב"א כשנחשוב האלף בסוד אלף או כשנחשוב האלף משב"א בסוד אלף ושבע עשרה הוא י"ז והוא מספר טו"ב והוא בחי' צ"ע בסוד אמרי צדוק כי טוב. וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרם שנה היינו שיעקב החי' בארץ מצרים הני"ק ששלטה בהם הקליפה הנ"ל ותיקן בחי' צי"ט

רש"י ז"ל כתב ויחי יעקב למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. וצריך להבין היכן מרומז כאן עינים ולב וי"ל שזה מרומז בהסמוכין שהפרשה דלעיל מסיימת בתיבת מאד וסמיך לי' ויחי יעקב הגאון החיד"א ז"ל בספרו חומת אנך דרש ג"כ הסמוכין ויחי יעקב לתיבת מאד כי מאד אותיות אדם שיעקב בארץ מצרים גמר תיקונו של אדה"ר עיי"ש] כי האותיות מ"ד מתיבת מא"ד עם ויח"ו יעק"ב עולה ב"פ עי"ן והאות א' הוא לב וכמ"ש בספר אמרי נועם בפרשת ויגש בשם התיקונים שכתב אשר ארו"ן דא