אלפי מנשה עה"ת קטו

שקנה עבד קנה רבו אפי' מה שקנה בהיותו בן חורין

אולם ראיתי להפני משה בירושלמי שם שהוא מפרש הירושלמי עד"א וז"ל ולית מחר בעי ועבדה לי' למרי' כלומר טעמא מפרש מפני מה ביום של עצמו כולו לעצמו שהרי למחר בעי לעבוד למרי' ואין לו כלום הלכך ביום של עצמו כולו לעצמו עכ"ל [בק"ע שם נראה שהוא מפרש דברי הירושלמי הנ"ל ג"כ כפי' הקצה"ח] ולפי פירושו שפיר י"ל דכוונת הירושלמי הוא ג"כ כשיטת הש"ס דידן דביום של עצמו לעצמו ולא שקיל מרי' מיני' ביום מחר ביום של רבו. והן אמת דפירושו של הפ"מ הוא דוחק קצת דהאיך יתכן לומר דמש"ה ביום של עצמו לעצמו כיון דלמחר בעי לעבוד למרי' הלא אדרבה אי לא הי' צריך לעבוד למרי' בודאי דהוא לעצמו. אולם מ"מ נהירא לי פי' הפ"מ הנ"ל יותר מפירושו של הקצה"ח דמלבד דגם פי' הקצה"ח הוא דוחק בעיני כי קשה להעמיס פירושו בלשון הירושלמי וכמובן בלעדי זה א"א כלל לומר בח"ע וחב"ח דמה שקנה העבד ביום של עצמו קנה רבו למחר ביום של רבו דהנה תנינן במתני' בגיטין דף מ"א מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה בש"א תקנתם את רבו וא"ע לא תקנתם לישא שפחה א"י וכו' ועמדתי כבר על הלשון שאמרו ב"ש לב"ה תקנתם את רבו דמה תקנו את רבו בזה שאמרו שיעבוד את רבו יום אחד וא"ע יום אחד הלא הוא באמת חציו עבד וצריך לעבוד את רבו ומה תקנה יש בזה וצ"ל דמדינא הוי ראוי שכל מלאכה שיעשה העבד וכל מציאה שימצא העבד יהא מחצה לרבו ומחצה להעבד כיון שהוא חצי עבד וחצי ב"ח אלא שזה אין נוח לו לרבו שיהא עבדו שותף לו לכך חלקוהו לימים שיעבוד את רבו יום אחד וא"ע יום אחד ומה שימצא ביום של רבו לרבו ומה שימצא ביום של עצמו לעצמו וזה הוא שאמרו תקנתם את רבו כך אמרתי כבר לבאר הלשון דקאמרו ב"ש לב"ה תקנתם את רבו וכעת מצאתי כן בש"ס דפוס ווילנא בתוס' רו"ד שכ' כן במס' גיטין שם ונהניתי מאוד. וא"כ כיון דמדינא ראוי להיות שכל מלאכה שיעשה וכל מציאה שימצא יהא מחצה לרבו ומחצה לעצמו אלא דתקנו וחלקוהו לימים שיעבוד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד וכל המציאה שימצא ביום של רבו לרבו וביום של עצמו לעצמו א"כ הרי א"א כלל לומר בכוונת דברי הירושלמי הנ"ל דקאמר ולית מחר בעי ועבדה לי' למרי' כפי' הקצה"ח הנ"ל דהמציאה שמצא העבד ביום של עצמו צריך ליתן למחר ביום של רבו לרבו דא"כ הרי כח הרב עדיף טפי מכח העבד דביום של רבו מה שקנה העבד קנה רבו והוא שלו לעולם וביום של העבד מה שקנה העבד אינו שלו לעולם רק רבו שקיל מיני' למחר ביום של רבו ואמאי יתקנו כן שיהא כח הרב עדיף מכח העבד אלא ודאי שהתקנה היתה שיהיו שניהם שוים בין בענין עבדות ובין בענין זכי' במה שיקנה העבד והיינו שיעבוד את רבו יום אחד ומה שיקנה העבד ביום של רבו הוא של רבו לעולם ויעבוד את עצמו יום אחד ומה שיקנה העבד ביום של עצמו הוא לעצמו לעולם וז"פ וברור וא"כ הרי לא יתכן כלל לפרש כוונת דברי הירושלמי הנ"ל כפי' הקצה"ח הנ"ל אלא יתכן יותר לפרש כפי' הפ"מ הנ"ל. ולפי פי' הפ"מ הרי ליכא ראי' מהירושלמי הנ"ל לדברי הלחם רב בעבד גמור דמה שקנה העבד קנה רבו אפי' מה שקנה קודם שנמכר לעבד

. ונחזור לקושית האוה"ח הנ"ל דאף שלפענ"ד א"א לומר בכוונת הירושלמי הנ"ל כמ"ש הקצה"ח דמה שקנה העבד ביום של עצמו קנה רבו למחר ביום של רבו וא"כ אין ראי' מדברי הירושלמי הנ"ל לדברי הלחם רב הנ"ל דבעבד גמור מה שקנה העבד קנה רבו אפי' מה שקנה קודם שנמכר לעבד אבל מ"מ הרי דבריו הם אמתים וצודקים מכח הראיות שהביא שם לדבריו וכן הסכים עמו הקצה"ח הנ"ל והשעה"מ בהלכות עבדים פרק וא"ו ובודאי כן הוא ג"כ דעת האוה"ח א"כ שפיר מקשה האוה"ח קושיתו הנ"ל. מיהו נלע"ד דלק"מ קושית האוה"ח דהא מה דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו זה הוא משום דגופו של העבד קנוי לו עיין רש"י ב"מ דף י"ב ע"א במתני' ד"ה מציאת עבדו ושפחתו הכנענים עיי"ש והרי מה דגופו של העבד קנוי לרבו זה הוא רק בישראל שקונה עכו"ם אבל עכו"ם שקונה עכו"ם לא קנה רק למעשה ידיו אבל לגופו לא קנה וכדאיתא ביבמות דף מ"ו דדרשינן שם הקרא דוגם מבני התושבים הדרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה עיי"ש וא"כ בעבד עכו"ם לעכו"ם דאין גופו קנוי לו הרי מה שקנה עבד לא קנה רבו והרי יוסף קנה אותם עבור פרעה וכמ"ש הן קניתי אתכם וגו' לפרעה והרי פרעה הי' עכו"ם ואף לפמ"ש בבכור שור בב"ק דף קי"ג בשם המפורשים שהמצריים נעשו עבדים ליוסף כשאמרו קנה אותנו ואת אדמתינו וגו' ומה שאמרו אח"כ עבדים לפרעה היינו משום כבודו דפרעה אבל באמת נעשו עבדים ליוסף עיי"ש אולם הרי קודם