אלפי מנשה חושן משפט צח

האי חילוקא דהא אף אם יסיח דעתו לא תיזל מהם קדושת קדשים דהא הסה"ד אינו פסול טומאה רק פסול הגוף וזה ליתא בחולין ולא נתחללו מקדושתם. וא"כ לדידי' קדשים שנפסלו לא בעי שימור דלא מבעיא היכא דהם פסולים פסול הגוף וכגון נותר ויוצא [ועיין ברש"י ז"ל פסחים דף ע"ג ע"ב ד"ה כל שפסולו בגופו] וכדומה בודאי דלא בעי עוד שימור דהא ע"י ההסה"ד לא יהי' הפיסול גדול יותר מהפיסול דמעיקרא אלא אפי' היכא דלא הוי פסולים פסול הגוף וכגון שהי' הפסול בדם ובבעלים וע"י ההיסח הדעת יהי' פסול בגופו אפ"ה לא בעי שימור דנהי דע"י ההיסח הדעת יהי' פסול בגופו מ"מ הרי לא יהי' עי"ז כחולין ממש ולא יתחללו מקדושת קדשים כיון דישארו בשם פסול. וא"כ אליבא דר"ל ל"ש כלל חילוקינו הנ"ל והרי דברי התוס' הנ"ל סובבים אליבא דר"ל והא לדידי' גם אם נפסל בדם ובבעלים דהבשר אינו ראוי עוד שוב לא בעי שימור וממילא שוב לא נפסל בהסה"ד. אולם ז"א חדא דנהי דלמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוא לא הוי ע"י ההסה"ד רק פסול ולא טמא מ"מ היכא דלא הוי פסול בגופו רק בדם ובבעלים שפיר בעי שימור ושלא יסיח דעתו כיון דע"י הפסול שהוא בדם ובבעלים בעי עיבור צורה ואסור לשורפה מיד משום בזיון דקדשים וכמ"ש רש"י פסחים דף ע"ג ע"ב ד"ה תעובר צורתן משא"כ ע"י הסה"ד דהוי פסול בגופו מותר לשרוף מיד וא"כ ע"י ההסה"ד הרי הוריד לה מקדושתה לכן שפיר בעי שימור ושלא יסיח דעתו. ואידך נהי דר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי אינו חושש לטומאה ולא ס"ל דפסול טומאה נמי הוי. אולם היינו דאם הסיח דעתו לא אמרינן דנטמא אבל הא אם חזינן דודאי נגע בהו דבר טמא הרי הם טמאים וא"כ שפיר גם לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי קדשים שנפסלו בעי שימור ושלא יסיח דעתו מלשמרם כדי שלא יבא דבר טמא ויגע בהו בודאי ויתחללו מקדושתם ויהיו כחולין

ומעתה לפי"ז ליתא לתירוצינו הנ"ל באות ב' לקושיתינו שם לפרש"י מה דלא פריך ר"י לר"ל מהך תוספתא לבד דתני זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד כו' דהא לפי"מ שהעליתי כאן דאף דנפסל הבשר מחמת פסול בדם ובבעלים מ"מ הבשר שלא נטמא עדיין צריך שימור אף דאינו ראוי וא"כ שוב שפיר נפסל הבשר בהסה"ד שהסיח דעתו מן הבשר לאחר שנפסל בדם או בבעלים דהבשר אינו ראוי לו ומביא לידי הסה"ד וא"כ שוב שפיר הוי מצי להקשות מהתוספתא דזה הכלל כו' וכמש"ל באות ב'. וגם קושית מהרש"א שהבאתי באות ב' אינו מיושב לפי"ז בתירוצינו שם אף דהתם מיירי בטבול יום וקודש שנגע בטבול יום הוי טמא וכמבואר בריש פ"ב דמעילה בפלוגתא דר"מ ואבא שאול עיי"ש. ועיין גם בפי"א דפרה משנה ד'. וגם לחכמים שם דאמרו דטבול יום גם בקודש אינו רק פסול כמו בתרומה מ"מ תרומה או קודש שנגע בטבול יום חל עליו שם טומאה ומה דמיקרי פסול הוא משום דאינו מטמא אחרים. אבל הדבר הנפסל בטבול יום הוא בעצמו בשם טמא יכונה. וכן מוכח בהדיא מהא דפריך הש"ס פסחים בשמעתין אהא דמשני מאי נפסל נפסל בטבול יום א"ה היינו טמא וקשה דלמא הברייתא אזלה אליבא דחכמים דטבול יום בקודש לא הוי רק פסול וא"כ לאו היינו טמא אע"כ צ"ל דאף לחכמים דטבול יום בקודש לא הוי רק פסול מ"מ על דבר הנפסל בטבול יום חל עליו שם טומאה ומה דמקרי פסול הוא משום דאינו מטמא אחרים ועיין מזה גם בתוס' רי"ד פסחים שם ד"ה תרי גוונא טמא. וכיון שכן הרי לכאורה מיושב שפיר קושית מהרש"א בתירוצינו הנ"ל באות ב' דהא אם נפסל בטבול יום שוב לא בעי שימור כדי שלא יטמא דהא כבר הוא טמא. אמנם באמת ז"א דנהי דהוי טמא מ"מ עדיין בעי שימור דהא טבול יום ליתא בחולין וא"כ אף דנטמא בטבול יום עדיין לא נתחללה בטומאת טבול יום ואם תגע אח"כ בדבר טמא דאיתא נמי בחולין הרי יתחללה לכן שפיר עדיין צריך שימור ושוב שפיר שייך פסול דהסה"ד שהסיח דעתו מהם לאחר שנטמא בטבול יום ושפיר קשה קושית מהרש"א הנ"ל [אך מה שהקשה מהרש"א שם גם בהא דקתני נטמא הבשר דאמאי מרצה ציץ. זאת מיושב שפיר בתירוצינו דהא בזה י"ל דמיירי שנטמא בטומאה דאיתא כמי בחולין והרי נתחללה ושוב שפיר לא בעי עוד שימור ושוב ל"ש פסול דהסה"ד]

(ד) אמנם מצאתי כדעת רש"י ז"ל דטומאה מביא לידי היסח הדעת בירושלמי תרומות פ"ח ה"א ובפסחים פ"א ה"ח דפריך אהא דתנינן מודה ר"א ור"י ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה. ופריך וישרוף שתיהן כאחת ומשני תמן טהורה היא דבר תורה אתה שגזרת עלי' לשורפה ופריך תו מ"מ לא נפסלה בהסה"ד לא כן אמר ר' יוחנן היסח הדעת דבר תורה ומשני שהוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות ע"כ. ועיין בק"ע ובפ"מ שם שפירשו דהירושלמי פריך דאמאי לא יהי' מותר לשרוף תרומה טהורה וטמאה ביחד בערב פסח בשעה ששית דהא טהורה נמי לאיבוד אזלה ומותר לטמאותה בידים ומשני כיון דמה"ת ראוי' היא לאכילה בשעה ששית אלא דחכמים הוא דגזרו לשורפה קודם חצות והלכך כיון דמה"ת עדיין ראוי' היא אסור לשורפה עם טמאה ביחד. ופריך מ"מ לא נפסלה בהסה"ד דכיון דחכמים גזרו שלא לאוכלה בשעה ששית כבר הסיח דעתו ממנה ואינה משמרה והסה"ד מה"ת הוא ושוב יהא מותר לשורפה עם טמאה ביחד ומשני דאינו מסיח דעתו דעדיין משמרה שלא תגע בטהרות אחרות כלומר שלא תתערב בטהרות אחרות הראויות לו עיי"ש. הרי מבואר בהדיא מהא דפריך הירושלמי וכי לא נפסלה בהסה"ד דתרומה או קדשים שאינו ראוי לו עוד מביא לידי הסה"ד והוא כדעת רש"י ז"ל. אך עפי"ד הירושלמי דאם משמרה שלא תגע בטהרות אחרות או שלא תתערב בטהרות אחרות לא הוי היסח הדעת מיושב שפיר קושיתינו הנ"ל באות ב' על רש"י ז"ל מה דלא פריך ר"י לר"ל מהתוספתא דזה הכלל כו'. כיון דמהך תוספתא לבד לא מצי להקשות דהא י"ל דאיירי היכא שמשמרה שלא תתערב בקדשים אחרים לכן אף דנפסל בדם ובבעלים והבשר אינו ראוי לו מ"מ לא הוי הסה"ד מן הבשר ולא נפסל הבשר כיון דמשמר את הבשר שלא תתערב בקדשים אחרים והלכך פריך מהתוספתא דלול קטן הי' בין כבש למזבח דתני בהדיא ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובר צורתן והיינו פסולי חטאת העוף שנפסלו בהסה"ד וכדפרש"י שם ומקשה שפיר הא אי הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ל עיבור צורה והוכרח ר"ל לדחוקי לשנויי דהאי תנא תנא דבי רבה ב"א הוא דאמר אפי' פיגול טעון עיבור צורה. ומיושב בזה ג"כ קושית מהרש"א שהבאתי באות ב' די"ל דהברייתא דנטמא או נפסל בטבול יום מיירי שעדיין משמרה שלא תגע או שלא תתערב בקדשים אחרים וא"כ לא הוי הסה"ד אף דנטמא או נפסל בטבול יום וטומאה מביא לידי הסה"ד לכן