אלפי מנשה חושן משפט צז

תרומה טהורה ואחת תרומה תלוי' ואמר רחמנא עביד לה שימור ור"י סובר תרומתי כתיב ופריך למימרא דר"א סבר יש אם למקרא ורמינהו כו'. אלא הכא בהא קמיפלגי ר"י סובר הראוי' לך שמור ושאינו ראוי' לך לא תשמור ור"א סובר הא נמי ראוי' היא שמא יבא אלי' ויטהרנה עיי"ש הרי בהדיא דבין להס"ד דפליגי ביש אם למקרא ובין להמסקנא דפליגי אי תלוי' חשיב ראוי' פלוגתתם הוא דוקא בתרומה תלוי' אבל תרומה שהיא טמאה ודאית כ"ע מודים דלא בעי שימור דהא להס"ד דפליגי ביש אם למקרא קאמר בהדיא בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלוי' וקאמר דוקא תלוי' אבל טמאה ודאית לא בעי שימור ועיין גם בתוס' שם ד"ה אחת תרומה טהורה עיי"ש. וע' גם בשטמ"ק שם שהביא גירסא אחרת בגמרא וז"ל אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה ואמר רחמנא עביד לה שימור טמאה למאי עביד לה שימור אלא אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלוי' עביד לה שימור ע"כ. הרי קאמר בהדיא דתרומה טמאה ודאית לא בעי שימור. וכן להמסקנא דקאמר תלוי' נמי ראוי' היא שמא יבוא אלי' ויטהרנה משמע הא תרומה שהיא ודאי טמאה דל"ש שמא יבא אלי' ויטהרנה לא בעי שימור. וא"כ לפי זה דתרומה טמאה ודאית לא בעי שימור שוב אף דכשנטמאו הסיח דעתו מהם שוב מלשמרן אפ"ה לא שייך לומר דנפסלו בהיסח הדעת דהא לא קפדה התורה כלל בטמאה שלא יסיח דעתו וממילא ל"ש כלל פסול דהיסח הדעת. וא"כ קשה אמאי שתילי תרומה שנטמאו נפסלין בהיסח הדעת וכפרש"י הנ"ל שמסיח דעתו מהם מלשמרן אחר שנטמאו הלא אחר שנטמאו א"צ שימור ורשאי להסיח דעתו מהם וממילא ל"ש פסול הסה"ד. איברא באמת לפי המסקנא בבכורות שם דפליגי אי תלוי' חשיב ראוי' ניחא שפיר דיש לחלק בין שתילי תרומה ובין תרומה שאינה ראוי' לשתלה וי"ל דדוקא בתרומה שאינה ראוי' לשתלה פליגי ובכה"ג תרומה אם נטמאה טומאה ודאית כ"ע מודים דלא בעי שימור משא"כ שתילי תרומה אף שנטמאו טומאה ודאית כ"ע מודים דחשיב ראוי' ובעי שימור דהא שתילי תרומה שנטמאו אם אינו מסיח דעתו מהם שוב מלשמרן הרי הם ראוין לאחר ששתלן דאז אזדא לה להטומאה ששתילתן מטהרתן מטומאתן ורק ע"י היסח הדעת אינם ראוים לאחר ששתלן וכדאמר רב ששת וא"כ לא מבעיא לר"א דאמר בתרומה תלוי' שאינה ראוי' לשתלה דחשיב ראוי' שמא יבא אלי' ויטהרנה כ"ש הוא בשתילי תרומה דבודאי הם ראוים לאחר ששתלן בודאי בעי שימור ושלא יסיח דעתו כיון דע"י ההיסח הדעת יפסלו ולא יהיו עוד ראוים כלל אלא אף לר"י דפליג התם בתרומה תלוי' וס"ל דאינו חשיב ראוי' ולא בעי שימור זה הוא דוקא התם דאיירי בתרומה שאינה ראוי' לשתלה וצריך לדון דמש"ה חשיבה ראוי' שמא יבא אלי' ויטהרנה וזאת לא ס"ל לר"י משום דדלמא באמת היא טמאה וא"כ אף אם יבא אלי' לא יטהרנה משא"כ שתילי תרומה שיש להם טהרה בודאי ע"י שתילתן שפיר גם ר"י מודה דחשיב ראוי' ובעי שימור ושלא יסיח דעתו וא"ש

ומעתה סרה מהר נמי קושיתינו הראשונה הנ"ל דהא קדשים שנטמאו או שנפסלו לא משכחת כלל שיהיו עוד ראוים והוי כמו תרומה טמאה ודאי שאינה ראוי' לשתלה וא"כ כמו תרומה שאינה ראוי' לשתלה אם היא טמאה ודאית אינה צריכה שימור ה"נ בקדשים שנטמאו או נפסלו דאינם ראוים עוד כלל א"צ שימור דהא מה דקדשים בעי שימור ילפינן מתרומה דכתיב בה משמרת תרומתי וע' ברש"י חולין דף ב' ע"ב ד"ה ובמוקדשין וברמב"ן חולין שם ד"ה ואם שחט עיי"ש וא"כ הרי בקדשים ל"ש לדון שיהיו פסולים מחמת היסח הדעת שהסיח דעתו מהם לאחר שנפסלו או שנטמאו דהא א"צ שימור כלל וא"ש ולק"מ קושיתינו ודו"ק

ובזה מיושב נמי קושית המהרש"א פסחים שם בתוס' ד"ה למה לי שהקשה דכיון דטומאה מביא לידי הסה"ד א"כ הכ"נ נימא לקמן בנטמא או נפסל בטבול יום שמסיח דעתו שוב מן הבשר והיסח הדעת הוא פסול הגוף והדק"ל אמאי הורצה ציץ עיי"ש. [המהרש"א מקשה בפשיטות מהגמרא גופי' דקאמר ר"ש דמש"ה שתילי תרומה אסורין לאכול לכהנים הואיל דאפסלו בהסה"ד עיי"ש ובאמת מר"ש גופי' לק"מ רק לפרש"י דס"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד. וגם לא הו"ל לציין קושיא זו על דברי התי' דהא מהתוס' שם יש להוכיח דס"ל דטומאה אינו מביא לידי הסה"ד וכמש"ל באות א' ורק על רש"י ז"ל לבד הו"ל לציין קושיתו]. ומ"ש המהרש"א שם לתרץ דכיון דההוא היסח הדעת בא מן הטומאה שפיר קאמר דהורצה ציץ על הטומאה גופה עיי"ש תירוצו אין לו שחר וכבר עמד בזה הראש יוסף דמה בכך שההיסח הדעת בא ע"י טומאה וציץ מרצה על הטומאה מ"מ פסול דהיסח הדעת היכן הלך. אבל לפי דברינו הנ"ל אזדא נמי קושית המהרש"א וכמובן

(ג) איברא מדברי התוס' ד"ה ל"ל שהבאתי לעיל באות א' מבואר בהדיא דגם קדשים אחר שנפסלו ואינם ראוים נפסלים בהסה"ד וקשה מש"ס בכורות הנ"ל באות ב' דמבואר בהדיא דתרומה שהיא ודאי טמאה שאינה ראוי' עוד לא בעי שימור וה"נ קדשים שנפסלו דשוב אינם ראוים כלל לא בעי שימור וממילא לא נפסלים בהסה"ד וכמש"ל באות ב' שם. ונ"ל לפי חומר הנושא דדוקא אם אינן ראוים מחמת טומאה הוא דלא בעי שימור. אבל אם אינן ראוים מחמת פסול בעי ג"כ שימור. והוא עפ"י מה דאיתא בש"ס פסחים דף פ"ב ע"ב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ל"ל ומשני ההוא לגופי' אצטריך סד"א כל פסולי דקודש כגון לן דמה ונשפך דמה כו' דבשריפה דליתנהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואתעביד בי' עובדין דחול לא תבעי שריפה ותסגי לי' בקבורה קמ"ל. ועיין ברש"י שם ד"ה מעשה חול שכתב וז"ל שלא נזהרו ונטמאה נתחללה והוזלה מקדושתה עיי"ש. ומבואר מזה דקדשים שנטמאו נתחללו ואזיל מהם קדושת קדשים ונעשו כחולין ממש אבל אם נפסלו לא נתחללו ועדיין קדושת קדשים עליהם. ולפי"ז י"ל דדוקא אם נטמאו דנתחללו ונעשה כחולין ממש שוב לא בעי שימור משא"כ כשנפסלו דעדיין קדושת קדשים עליהם ואם יסיח דעתו מהם ויטמאו יתחללו ויהי' כחולין ממש לכן שפיר בעי שימור שלא יתחללו מקדושתם ומיושב שפיר דברי התוס'

ולכאורה י"ל דאכתי לא הועיל זאת להעמיד דברי התוס' עלי קנקנם דהא מה דחלקנו בין טומאה לפסול דאם נטמא לא בעי שימור ואם נפסל בעי שימור יתכן רק לר' יוחנן דס"ל הסה"ד פסול טומאה הוי דלדידי' שפיר אם הסיח דעתו וחיישינן שמא נטמא א"כ ע"י הטומאה נתחללה ונעשה כחולין לכן שפיר בעי שימור כדי שלא יתחללה משא"כ לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוא אין לחלק כלל