אלפי מנשה חושן משפט צו

ששת וז"ל כשנטמאו מתחלה מסיח דעתו מהם שוב מלשמרן ונפסלין בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה את משמרת תרומותי עבד לה שימור ולא תסיח דעתך עכ"ל ומבואר מדברי רש"י ז"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד ולדידי' שפיר יש מקום לקושית כ"ת. אבל מהש"ס גופי' אין להקשות כלל קושיתו דהא באמת מדברי התוס' פסחים שם ד"ה למה לי יש להוכיח דלא ס"ל כרש"י ז"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד דכתבו שם וז"ל קשה לר"י דלמא האי פסול היינו בדם ובבעלים דבעי עיבור צורה וי"ל מ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת עכ"ל. והנה מ"ש רש"י ז"ל הנ"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד ע"כ הסברא הוא בזה דכיון דאינו ראוי לו מסיח דעתו מלשמור עוד. והרי גם אם נפסל בדם ובבעלים שוב הבשר אינו ראוי ושוב מסיח דעתו מן הבשר ונפסל בהיסח הדעת וא"כ מדוע כתבו התוס' דייקא דלאחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת הלא הול"ל דכיון דנפסל בדם ובבעלים ממילא איכא הסה"ד מן הבשר אף קודם שנזרק בלול כיון דהבשר אינו ראוי עוד. אע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דטומאה אינו מביא לידי היסח הדעת ולכך כתבו דייקא דלאחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת. והנה כי כן לכאורה צ"ע איך יפרנסו התוס' ווה דקאמר ר"ש דמש"ה שתילי תרומה שנטמאו ושתלן אסורין מלאכול הואיל ואיפסלו בהיסח הדעת הרי מה היסח הדעת יש כאן דהא טומאה אינו מביא לידי הסה"ד. ונ"ל דהתוס' פירשו הא דרב ששת דאין כוונתו כפרש"י דכשנטמאו מתחלה מסיח דעתו מהם שוב מלשמרן אלא דר"ש בא למוקי המתני' דמיירי היכא שהסיח דעתו מהם בעוד שהיו טהורים ונפסלו בהיסח הדעת ואח"כ נטמאו ובזה קמ"ל המתני' דאם שתלן טהורים מלטמא דע"י שתילתן אזדא לה להטומאה אבל מה שנפסלו בהסה"ד לא מהני שתילתן לכן אסורין מלאכול מחמת פיסול דהסה"ד דמעיקרא. וא"כ לפי"ז מהש"ס גופי' אין להקשות קו' כ"ת דהא יש לפרש מימרא דר"ש כמ"ש אליבא דהתוס' ולק"מ:

ולכאורה לפימ"ש להוכיח מדברי התוס' הנ"ל דס"ל דטומאה אינו מביא לידי הסה"ד א"כ דברי התוס' סותרים אהדדי דהקשו שם בד"ה פסול הגוף וז"ל. תימה דלעיל אמרינן אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרינן גרמא אין בידים לא ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה עכ"ל. וכוונת התוס' הוא בזה דמש"ה הוי התם הסה"ד משום דטומאה מביא לידי הסה"ד ואף דלא הוי רק ספק טומאה ג"כ הוי הסה"ד וכ"כ הפנ"י בד"ה אמר רב ששת עיי"ש וכן נראה מדברי המג"ש שם ואביא דבריו לקמן באות ט' שהבין כך כוונת התוס' עיי"ש. וא"כ דברי התוס' סותרים אהדדי. אמנם באמת לפענ"ד אין כוונת התוס' בד"ה פסול הגוף הנ"ל כהבנת המג"ש והפ"י דמש"ה הוי התם הסה"ד כיון דטומאה מביא לידי הסה"ד ואפי' ספק טומאה מביא לידי הסה"ד. דא"כ יש לדקדק דאמאי הקשו התוס' רק מר' יהושע לבד הלא הוי מצי להקשות אליבא דכ"ע והיינו גם מר"א דאמר אם היתה במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע והרי כבר נפסלה בהסה"ד דטומאה מביא לידי הסה"ד ואפי' ספק טומאה ומדוע מוזהר עוד בשימור ואמאי אין מותר לשורפה מיד. וכן קשה נמי לר"ג דפליג במתני' דתרומות פ"ח ובבכורות דף ל"ג על ר"א ור"י ואמר דאל יחדש בה דבר והיינו דס"ל ג"כ דאסור לשורפה קודם שנטמאה טומאה ודאית ואמאי אין מותר לשורפה מיד כיון דנפסלה בהסה"ד. אך נלע"ד דדעת התוס' הוא כמש"ל דטומאה אינו מביא לידי הסה"ד וכ"ש ספק טומאה בודאי אינה מביא לידי הסה"ד וכוונת התוס' בקושיתם הנ"ל נלע"ד דהוא כך דלאחר שהניחה במקום התורפה כדי לגרום לה טומאה הרי מסיח דעתו מלשמרה עוד דהא רצונו הוא שתטמא טומאה ודאית וא"כ שוב כשהניחה במקום התורפה יהא מותר לשורפה מיד אף טרם שנטמאה טומאה ודאית כיון דמיד כשהניחה במקום התורפה כדי לגרום לה טומאה הרי הסיח דעתו ממנה ונפסלה בהסה"ד. ושפיר ניחא מה דלא מקשו התוס' גם מר"א ור"ג

ועיין עוד בפנ"י שם שתמה על פרש"י הנ"ל דמהכ"ת לומר דמשום שנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם הלא כיון שמוזהר הוא לשמור תרומה טמאה א"כ מסתמא לא הסיח דעתו מהם ועביד לה שימור מעליא. והוא ז"ל מפרש מה דאמר ר"ש שנפסלה בהיסח הדעת דכוונתו הוא דכיון ששתלן ומהאי שעתא ודאי אסח דעתי' מינה ולא עביד לה שימור עיי"ש. וגם לפי פירושו אין להקשות קושית כ"ת מהש"ס גופי' ורק לפרש"י הנ"ל לבד קשה. אך באמת פירוש הפנ"י הנ"ל תמוה בעיני מאוד ולא זכיתי להבין כלל דהלא לפי דבריו גם שתילי תרומה טהורה אם שתלן יהא אסור באכילה לכהנים כיון דכששתלן הסיח דעתו מלשמרן והרי בהדיא תנן גידולי תרומה תרומה ומותרים לאכול לכהנים. ואין לומר דדוקא אם נטמאו מסיח דעתו מהם לאחר ששתלן משא"כ בתרומה טהורה אף אם שתלן אינו מסיח דעתו מהם דאין בזה שום סברא לחלק וצ"ע. ועכ"פ יוצא לנו מזה דמהש"ס גופי' אין להקשות קושית כ"ת דיש לפרש מימרא דר"ש כמש"ל או כפירוש הפנ"י ורק לפרש"י ז"ל הנ"ל לבד יש להקשות קושיתו. וטרם אבוא לכלל ישוב קושיתו אמרתי להציג מתחלה מה שיש לפלפל בגוף הסוגיא דפסחים שם ובדברי רש"י ותוס' הנ"ל

(ב) הנה קשיא לי לפרש"י הנ"ל דטומאה מביא לידי הסה"ד בהא דפריך שם ר"י לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי מהא דתניא לול קטן הי' בין כבש למזבח ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף והעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה ואי אמרת הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ל עיבור צורה והתניא זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה ומשני ר"ל האי תנא תנא דבי רבה ב"א הוא דאמר אפי' פיגול טעון עיבור צורה עיי"ש. ולפרש"י הנ"ל קשה אמאי לא פריך מהך תוספתא לבד דתני זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתן. והרי אי הוי פסול בדם ובבעלים שוב הבשר אינו ראוי ושוב מסיח דעתו מן הבשר ונפסל הבשר בהסה"ד וכמש"ל באות א' ואי הסה"ד פסול הגוף הוי שוב הוי פסול בגופא ע"י הסה"ד ול"ל עיבור צורה והך תוספתא לא מצי לשנויי דתנא דבי רבה ב"א הוא דאמר אפי' פיגול טעון עיבור צורה דהא בהדיא תני כל שפסולו בגופו ישרף מיד והיא קושיא גדולה

ונ"ל לישב והוא דיש להקשות עוד קושיא אחת וגדולה היא על רש"י ז"ל הנ"ל עפי"מ דאיתא בש"ס בכורות דף ל"ד ע"א בהא דפליגי ר"א ור"י בחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ר"א אומר אם היתה במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע כו'. ר"י אומר אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרינן דפליגי בקראי דכתיב את משמרת תרומותי ר"א סבר בשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת