אלפי מנשה חושן משפט צב

בדבר משנה דהא משמע להדיא דר"ח בעי לשנויי שנויי אחרינא דלא תקשי קושי' ר"ה לימא לי' ר"ע לר"ט טועה בדבר משנה אתה כו' עד ואם איתא לדברי הבעהמ"א והרשב"א אכתי גם לר"ח תקשי לימא לי' טועה בדבר משנה אתה עיי"ש. ועלה בדעתי לתרץ דהא טעמייהו דהבעהמ"א והרשב"א הוא משום פשיעותא דבע"ד דכל טועה בדב"מ הוא דבר ברור והו"ל לבע"ד לגלויי טעותי' וא"כ י"ל דלא קאמרו הבעהמ"א והרשב"א דטעה בדב"מ לעולם פטור אלא דוקא השתא אחר שסידר רבי המשניות דהשתא טועה בדב"מ הוא דבר ידוע והו"ל לבע"ד לגלויי טעותי'. משא"כ בעובדא דר"ט דאז לא הי' עדיין מסודר המשניות כי ר"ט הי' זמן רב קודם רבי רק המשניות היו בקבלה ושגורה בפיהם עד רבי וכמ"ש הש"ך לקמן סק"ט ועיין גם בתוס' ב"ק דף צ"ד ע"ב ד"ה בימי רבי ובב"מ דף קי"ד ע"ב ד"ה ה"ג ובחולין דף ק"י ע"ב ד"ה דתנן עיי"ש. ובוודאי לא הי' שגורה בפי כל רק בפי התנאים וא"כ אז ל"ש טעמא דבעהמ"א והרשב"א דהו"ל לבע"ד לגלויי טעותי' וא"כ בעובדא דר"ט גם הבעהמ"א והרשב"א מודים דנו"נ ביד וא"א להחזיר חייב וא"ש. אכן הבעהמ"א שם סובב אעובדא דר"ט ומשמע מדבריו דגם ר"ט לא הי' חייב מדד"ג מטעם זה דהו"ל לבע"ד לגלויי טעותי' עיי"ש. וא"כ ליתא לדברינו הנ"ל אולם גוף דברי הש"ך שכ' דר"ח בעי לשנויי קושית ר"ה ומזה הוכיח הש"ך דטעה בדבר משנה ונו"נ ביד חייב היכא דא"א להחזיר לא נראה כן מהפוסקים דמסתימת כל הפוסקים משמע דר"ח לא בעי לתרץ קושי' ר"ה מעובדא דר"ט אלא דבא לחלוק על ר"ש דאף בטעה בשה"ד אינו חייב כ"א כשנו"נ ביד. אבל לענין קושי' ר"ה מעובדא דר"ט הי' ניחא גם לר"ח בתירוצא דר"ש דחדא ועוד קאמר. ועיין גם במלחמות בפ' אד"מ דס"ל להרמב"ן ג"כ כדעת הש"ך דנו"נ ביד וא"א להחזיר חייב אף בטעה בדב"מ והקשה שם אמאי לא מתרץ ר"ש דר"ט נו"נ ביד הוי וכתב דהוי מצי לפרוקי כן אלא דלאו אורחי' דר"ט בהכי עיי"ש וא"כ כיון דר"ש לא מתרץ כן משום דדוחק הוא לומר דר"ט האכילה בידים לכלבים א"כ בודאי גם לר"ח הוא דוחק לתרץ כן. וכעין זה כתב ג"כ התומים סק"ד להקשות על הש"ך סק"ה ואביא דבריו בס"ק שאחר זה. וא"כ בודאי גם לר"ח הי' ניחא בתירוצא דר"ש דחדא ועוד קאמר

(ב) שם ברמ"א ויש חולקין כו' עיין בש"ך סק"ה אות ב' שכ' וז"ל וכן מוכח בתוס' פא"ט סוף דף מ"ג כו' עד ועוד דהתם בפ' א"ט רבא הוא ורבא הוא דדאין דד"ג עיי"ש. ובקונטרס מוהרח"י כתב ע"ז וז"ל מה שרצה להביא ראי' מדברי התוס' גופייהו בפא"ט לאו ראי' הוא דאפשר ששם כתבו כדי ליישב ההוא עובדא אפי' למאן דלא דאין דד"ג. ומה שביקש להכריח משום דרבא גופא דאין דד"ג במח"כ לאו הכרח הוא שהרי המחייב לשלם שם באותו מעשה לא הי' רבא אלא רבא הי' המורה ור' אבא הוא דאמר עליו דישלם דמי תורא למרי' וא"כ הי' צריך להביא ראי' דר"א דאין דד"ג כו' עיי"ש. אמנם ראי' הש"ך נכונה הוא דהנה באמת מ"ש התוס' שם דרבא האכילו בידים לכלבים הוא דוחק מאוד וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' אד"מ דדוחק הוא לפרוקי דר"ט האכילה בידים לכלבים דלאו אורחי' דר"ט בהכי עיי"ש. וא"כ אי הוי ס"ל להתו' דלמאן דדאין דד"ג טעה בדבר משנה חייב בכל ענין לא הו"ל להתוס' לדחוקי לאוקמי דרבא האכילו בידים לכלבים כיון דבלא"ה לק"מ למאן דדאין דד"ג. ומשום דלא תקשה מההוא עובדא למאן דלא דאין דד"ג לא הוצרכו התוס' לדחוקי לתרץ כיון דבאמת רבא דאין דד"ג ושפיר קאמר לי' ר' אבא דחייב לשלם ואף דר"א גופי' אפשר דלא דאין דד"ג מ"מ שפיר מחייב ר"א לרבא לשיטתו דהוא דאין דד"ג אע"כ צ"ל דס"ל להתוס' כמ"ש הש"ך דאף למאן דדאין דד"ג אינו חייב בטעה בדבר משנה אלא כשנו"נ ביד לכן שפיר הוכרחו התוס' לדחוקי דרבא האכילו בידים לכלבים. ושוב ראיתי בתומים סק"ד שישב ג"כ על מדוכה זו להצדיק דברי הש"ך. אמנם הא גופי' צריך לדעת מ"ש הש"ך דרבא דאין דד"ג דהרי לא נמצא זאת כלל בש"ס דרבא דאין דד"ג. אולם ראיתי להש"ך בסי' שפ"ו סק"א שהביא שם מה דאיתא בב"ק דף קי"ז ע"א אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי וחייב וכתב הש"ך דבש"ס שלפנינו ט"ס הוא וצ"ל רבא דהא רבה לא דאין דד"ג וכן הוא בהרי"ף והרא"ש רבא עכ"ל. ואף דבאמת מ"ש דרבה לא דאין דד"ג גם זה צריך לדעת מנין לו זה. אך בודאי לזה כיוין הש"ך להא דאמר רבה בב"ק דף צ"ח ע"א השורף שטרו של חבירו פטור. הרי דרבה לא דאין דד"ג אכן אכתי קשה מנין לו דמימרא דשורף שטרו כו' הוא רבה ומימרא ההראה מעצמו כו' הוא רבא דלמא הוא להיפך דהלא בש"ס איתא בשניהם רבה וגם בהרא"ש שלפנינו איתא בשניהם רבה. אמנם מהא דפריך שם בגמרא דף ל"ג ע"ב על מימרא דר"ה ברי' דר"י הא נמי רבה אמרה דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור ועיין ברש"י שם וגם בשטמ"ק שם מה שהביא בשם הר"ש והרא"ש ומהתם מוכח בהדיא דהך דשורף שטרו של חבירו פטור דייקא רבה אמר להא מילתא עיי"ש ושפיר גרס הש"ך במימרא דהראה מעצמו חייב דצ"ל רבא

גם מ"ש עוד הגאון מוהרח"י שם וז"ל וא"כ הי' צריך להביא ראיה דר' אבא דאין דד"ג ומענין ההוא עובדא דההוא דאחוי אמטכסא דר' אבא דבפ' הגוזל בתרא אין להוכיח דר"א דאין דד"ג דאיכא למימר דמסור שאני כמ"ש בפנים ובי' הוא דדאין דד"ג אבל בעלמא לא עכ"ל ועיי"ש בפנים שכתב כן דמסור חייב אף למאן דלא דאין דד"ג וחילי' הוא מהתוס' פ"ק דב"ק [והוא בדף ה' ע"א ד"ה למעוטי מוסר] שכתבו בהדי' דמסור ומפגל אפי' למאן דלא דאין דד"ג חייב משום קנס עיי"ש. ולא זכר דברי הש"ך בסי' שפ"ו סק"א שדחה שם דברי התוס' אלו והביא דברי הש"ס ב"ק סוף פרק הכונס דאמרינן בהדי' דלמאן דלא דאין דד"ג מסור נמי לא דיינינן. וגם הביא שם דברי התוס' פ' הגוזל בתרא דמוכח נמי מדבריהם דאין חילוק בין מסור לשאר דד"ג עיי"ש וא"כ שוב שפיר יש להוכיח מעובדא דר' אבא הנ"ל דר"א דאין דד"ג. ומהתימא על הש"ך כאן מדוע לא הזכיר נמי דגם ר' אבא דאין דד"ג וכראי' האמורה

עוד שם בש"ך אות ג' וד' שהביא קושיות התוס' ותירוצם בהא דטיהר את הטמא וכ' הש"ך על תירוץ התוס' דהוא דוחק גדול מאוד והוא בירר לו דרך אחר לתרץ קושיות התוס' דלהס"ד דלא מוקי בנו"נ ביד מיירי בלוקח ומוכר שבא לשאול אם יקח פירותיו של זה המוכר אם הם טהורים. וטיהר את הטמא ולקח את הפירות ואח"כ נודע דשלא כדין טיהר וקתני מה שעשה עשוי שטיהר לענין שהמוכר בחזקת טהורים מכרם וא"צ להחזיר המעות והחכם ישלם ללוקח מביתו אבל כי מוקי מתני' בנו"נ ביד א"א לפרושי הכי דל"ש בכה"ג בלוקח ומוכר נו"נ ביד עיי"ש ועיין בתומים סק"ד ובפנ"י ב"ק דף ק' שהקשו על