אלפי מנשה חושן משפט צ

עיי"ש. אמנם אחר נשיקת עפר רגליו נעלם ממנו הירושלמי פ"ב דגיטין ה"א וה"ב דשם איתא להיפוך דר"י אמר דכולם משום עדים ור"ל אמר דשנים משום עדים ואינך משום תנאי עיי"ש וא"כ ליתא כלל לקושיתו לגרסת הב"י. מיהו לפי"ז דר"ל קאמר בירושלמי דשנים משום עדים ואינך משום תנאי א"כ שוב קשה קושית הקצה"ח אליבא דר"ל להגרסא שלפנינו דר"ל אמר אונסא כמאן דעבד דאמאי כשמת אחד מהם הגט בטל הרי הוי אונס ואונסא כמאן דעבד. אולם לק"מ עפ"י מ"ש בשטמ"ק ריש כתובות בשם הרא"ה בד"ה וכתב בשיטה כו' דלא אמרינין דיש אונס אלא בתולה בדעת עצמו כגון אם לא באתי כו' וכן בתולה בדעתה דלגבי הא מילתא כחד נינהו אבל בתולה בדעת אחרים כגון אם יבא פלוני אם לא יבא אין אונס עיי"ש. וא"כ התם באומר כולכם חתומו הרי הוא תולה בדעת אחרים וגם ר"ל מודה דל"מ טענת אונס: סימן

כב

(א) סעיף א מי שקיבל עליו קא"פ כו'. עיין בש"ך שהכריע כדעת הג"א דבעינן דוקא קיבל בפני ב"ד אבל קבלוהו חוץ לב"ד יכול לאזור אפי' לאחר גמר דין. ועיי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנ"ד שהסכים ג"כ להש"ך. אך הקשה שם לדעת הג"א מה מקשה הש"ס בפז"ב ת"ש דאמר רבא קיבל עליו דלמא רבא מיירי חוץ לב"ד ומתני' מיירי בב"ד וצ"ע עכ"ל. ולא ידעתי מאי קשיא לי' דהלא רבא קאמר שם דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור והרי שבקבלותו חוץ לב"ד אפי' לאחר גמר דין יכול לחזור וכמ"ש הג"א וא"כ ע"כ רבא מיירי שקיבל בפני ב"ד. איברא אדרבה קושיתו יש להקשות לדעת הנמוק"י והובא בש"ך שחולק על הג"א דדוקא בקיבל חוץ לב"ד הוא דיש חילוק בין לפני גמר דין ובין אחר גמר דין אבל בקיבל בפני ב"ד אפי' לפני גמר דין אינו יכול לחזור. ולשיטתו שפיר קשה קושית השבו"י דמה פריך בש"ס שם דאי אמרת בין בזו ובין בזו מחלוקת היינו בין לפני גמר דין ובין לאחר גמר דין פליגי ר"מ וחכמים רבא דאמר כמאן. ולפי שיטת הנמוק"י קשה דלמא רבא מיירי בקבלוהו חוץ לב"ד לכן מחלק בין לפני גמר דין ובין לאחר גמר דין והיינו אליבא דחכמים והמתני' מיירי בקבלהו בב"ד ופליגי ר"מ וחכמים בין לפני גמר דין ובין לאחר גמר דין. אולם י"ל דהנה מ"ש הנמוק"י דאם קיבל בפני ב"ד ולא קנו מידו אינו יכול לחזור אפי' לפני גמר דין. ע"כ דדעתו הוא דקיבל בפני ב"ד דמי ממש להיכא שהי' קנין דאמרינן בגמרא שם דאם קכו מידו אינו יכול אי אפי' לפני גמר דין דהה"נ היכא שהי' קבלה בפני ב"ד בלי קנין אינו יכול לחזור דמעשה ב"ד אלים כמו קנין. והנה הב"ח כתב דמה דאמרינן בגמרא דבקנו מידו אינו יכול לחזור אפי' לפני גמר דין דגם ר"מ מודה בזה עיי"ש. וא"כ לדעת הנמוק"י דקיבל בפני ב"ד הוי כמו קנין א"כ ס"ל לר"מ גם בקיבל בפני ב"ד דאינו יכול לחזור. וכיון שכן לק"מ הקושיא הנ"ל דהא לא מצי למימר דמתני' מיירי בקבלהו בפני ב"ד דא"כ אמאי קאמר ר"מ שם במתני' דיכול לחזור אע"כ דהמתני' ג"כ מיירי בקבלהו חוץ לב"ד ומקשה הש"ס שפיר

(ב) שם ברמ"א דאיכא תרתי לריעותא. כתב הסמ"ע דאם קיבל עליו כשר אחד במקום ג' לא מיקרי תרתי לריעותא והש"ך חולק עליו וכבר האריכו בזה גדולי האחרונים. ועיין בתומים שהביא ראי' להסמ"ע מתשובת הרא"ש כלל נ"ו דין א' והאריך קצת לבאר איך מוכח מדברי הרא"ש כהסמ"ע עיי"ש, ואנכי מצאתי בשו"ת בשמים ראש סי' מ"א שהובא שם תשובת הרא"ש הנ"ל וביתר ביאור ושם כתב בפירוש דה"ה במקבל עליו דיין אחד במקום שלשה דאינו יכול לחזור לאחר גמר דין עיי"ש. והוא בהדיא כדעת הסמ"ע

(ג) עוד שם ברמ"א ולעיל כו' נתבאר איזה מיקרי ג"ד. עיין בש"ך סק"ו מה שהביא בשם הלח"מ. ונראה מדברי הש"ך דהוא מסכים למ"ש הלח"מ דהרמב"ם לא חש להא דאיתא בירושלמי בשם ר"י ור"ל כיון דש"ס דידן פליג אירושלמי בסברת ר"י ור"ל ראוי לפסוק כש"ס דידן עיי"ש. וצ"ע דהלא הש"ך ביו"ד סי' קמ"ה סק"א כתב דהיכא דהש"ס דידן מחולק עם הירושלמי בדעת ר"י פוסק הרמב"ם כר"י שבירושלמי כיון דר"י חיבר הירושלמי בודאי אמר הכי עיי"ש. ועיין בספר באר יעקב ביו"ד שם שחולק על הש"ך שם והביא הרבה ראיות דאף בכה"ג פוסק הרמב"ם כר"י שבש"ס דידן עיי"ש. וגם אנכי במק"א הבאתי עוד ראיות לזה מה דלא הזכירם הבאר יעקב. אבל הא אכתי קשה על הש"ך גופי' שסותר דעת עצמו מכאן למ"ש ביו"ד סי' הנ"ל

אמנם מצאתי ראיתי בס' שלום ירושלים הירושלמי בכללים שבסוף הספר שכתב שם על השגות הבאר יעקב הנ"ל על הש"ך דאין בכל דבריו שום תפיסה כלל על הש"ך כי כוונת הש"ך ביו"ד שם הוא דוקא היכא דהש"ס דידן מסופק בדעת ר"י איך סובר ולהירושלמי פשיטא להו אזלינן בתר הירושלמי אבל היכא דהש"ס דידן אינו מסופק גם הש"ך מודה דאזלינן בתר ש"ס דידן אף דבירושלמי איתא בשם ר"י להיפך עיי"ש. ומדברי הש"ך כאן יש ראי' לדברי השלום ירושלים. ובעיקר דברי הלח"מ והש"ך עיין במראה הפנים מבעל פ"מ בירושלמי פ' ז"ב

סימן

כג

(א) סעיף א נסתלקו מלפניו אינו נאמן היינו כשני עדים אבל הוא נאמן כעד אחד. וכ"כ הכנה"ג בהגהות הטור אות ג' עיי"ש ועיין גם בש"ך סק"ב. וכן מורה לשון התוספתא פ"ק דב"מ דאיתא שם בזה הלשון אבל אין הדין לפניו הרי הוא כאחד מכל האדם ע"כ ומשמע מזה דהוא נאמן עכ"פ כע"א. בספר קצה"ח הקשה דאמאי א"נ כשנסתלקו מלפניו הא כיון שזה אומר פ' חכם זיכה לי את הקרקע וזה הדיין שאמר משמו מכחישו א"כ דמיא להא דאמרינן בפ' המדיר אמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם והחכם מכחישה דהחכם נאמן וכתב הרמב"ן דהחכם לבד נאמן עיי"ש. וכאשר אנכי עיינתי בקושיא זו ראיתי דאין כאן קושיא כלל דהא הטעם דנסתלקו מלפניו אינו נאמן הוא משום דלא רמיא עליו למידכר וכמ"ש רש"י בקידושין דף ע"ד והנה באמת יש להקשות להיפך על הא דפ' המדיר אמאי החכם נאמן מדוע לא נימא דלא מידכר משום