אלפי מנשה חושן משפט פט

לי עדים וראי' ואח"כ הביא הלוקח עדים וראי' שהשט"ח הוא פרוע דמקבלין עדותן דדין לוקח כדין יורש שאין הלוקח יודע בראיות של המוכר ועפי"ז תמה מאוד על התוס' ב"מ דף י"ד ד"ה דינא שכתבו דנ"מ אם אמר שמעון אין לי עדים וראי' ואח"כ מצא שהוא א"י להביא דאין הלכה כרשב"ג בראי' אחרונה וראובן יביאם דהקשה הוא דהרי גם שמעון שהוא הלוקח יכול אח"כ להביאם וכמו יורש עיי"ש שנדחק בזה והניח בצ"ע, דדבריו תמוהים חדא דהלא הרמב"ם והרמ"ה והרא"ש דהובא בטור ובסמ"ע פליגי ביורש דדעת הרמב"ם והרמ"ה הוא דאף דבשעת העמדתו לדין הוא גדול סותר הדין כשמצא אח"כ עדים וראי' ודעת הרא"ש הוא דדוקא כשהוא קטן בשעת העמדה בדין אבל כשהוא גדול בשעת העמדה בדין נעשה כאחר עיי"ש. וא"כ מ"ש השעמ"ש בפשיטות דלוקח סותר את הדין כשמצא אח"כ עדים וראי' הרי לא עדיף לוקח מיורש שהי' קטן בשעת שמת מורישו והגדיל אח"כ בשעה שעמד בדין דאינו סותר את הדין לדעת הרא"ש וא"כ לק"מ על התוס' הנ"ל דהא דעת התוס' הוא ג"כ כדעת הרא"ש וכמ"ש הסמ"ע סק"י. ועוד דאף לדעת הרמב"ם והרמ"ה ג"כ לוקח אינו סותר את הדין כשמצא אח"כ עדים וראי' דהא זה כ"ע מודים דאם הי' גדול בשעת מורישו דדינו כשאר גדול וכמ"ש הד"מ והביא כן גם בשם מהר"מ וא"כ לוקח דהוא גדול בשעה שלקח שפיר כשאמר אין לי עדים וראי' שוב אינו סותר את הדין אליבא דכ"ע וליתא כלל לדברי השעמ"ש ונפלאתי מאוד איך נעלם דברי הד"מ הנ"ל מעיני הגאון בעל שממ"ש. שוב מצאתי באספ"ז כתובות דף צ"ב ע"ב וב"ק דף ח' ע"ב ד"ה דינא הוא שהביא שם בשם הר"י שהקשה על התוס' קושית השעמ"ש הנ"ל ותירצו בגליון התוס' דמיירי כשאמר מתחלה הייתי אצל ההלואה והפרעון ואמר אין לי עדים וראי' עיי"ש. ולפי"ז צ"ל דדעת התוס' הוא כדעת הרמב"ם והרמ"ה ולא כמ"ש הסמ"ע דדעת התוס' הוא כדעת הרא"ש. [ובאמת מ"ש הסמ"ע דדעת התוס' הוא כדעת הרא"ש בודאי הוציא כן מדברי התוס' סנהדרין ס"פ ז"ב ד"ה חייבי' ר"נ עיי"ש ועיין מזה גם בב"ה ותבין. אולם המעיין בתוס' שם יראה דאין מדבריהם הכרע כלל דס"ל כדעת הרא"ש עיי"ש היטב והבן]. וגם צ"ל דדעת התוס' הוא דאף אם הי' גדול בשעה שמת מורישו ג"כ סותר את הדין וא"כ שפיר אין חילוק בין יורש ובין לוקח וגם לוקח סותר את הדין והלכך שפיר מקשה הר"י קושיתו הנ"ל והוכרחו לתרץ כתירוצם הנ"ל

סימן

כא

(א) סעיף א ואם הביא ראי' שהי' אנוס כו'. עיין בש"ך שכתב דעיקר הוא כהגרסא שלפנינו בירושלמי עבד בדלי"ת ור"י אמר אונסא כמאן דלא עבד. ולא כמו שגורס הב"י עבר ברי"ש והביא ראיה לזה מהא דאיתא בירושלמי שם ר"י הוי מפקיד לבנתי' דליהוין עובדין כר"ל דלמא איכא דסבר כר"ל ובאין לידי ממזרים אלמא דלר"י אינה מקודשת עיי"ש עכ"ל הש"ך וכוונת הש"ך הוא בפירוש דברי הירושלמי כמו שמפרש הק"ע שם דר"י ציוה לבנותיו כשיתקדשו בתנאי יכתבו הסמפון כר"ל דשמא יבא ב"ד אחר ויפסקו כר"ל והם יסמכו על דברי אביהן וינשאו בלא נט ולא יחושו לטענת אונס שיטעון המקדש נמצא בניהם ממזרים לדברי אותו ב"ד אבל אם יכתבו הסמפון כר"ל אזי גם לר"ל לא מהני טוענת אונס עיי"ש. הרי בהדיא דלר"י לא מהני טענת אונס ואינה מקודשת כן הוא כוונת הש"ך. וראיתי בתומים שכתב וז"ל ואף שראי' הש"ך מהא דר"י פקיד לבנתי' למעבד כר"ל כו' יש לדחות אולי יקבלו קידושין מאחר ולר"ל לא יחולו ולר"י חלין קידושין אחרים מ"מ מהא דקאמר לדעתי' דר"ל האיך צריך למעבד וקאמר אי אתא יום פלוני ולא הו' כונסה לי לא יהי' עליך כלום וזה מורה דהשאלה לר"י דס"ל דאם אונס הקידושין קיימין מה לעשות כו' ומזה נראה ברור דהגרסא הוא עבד בדלי"ת עיי"ש. והנה מ"ש אולי יקבלו קידושין מאחר ולר"ל לא יחולו קידושין אחרים ולר"י חלין לא הבינותי דהרי אף אם נפרש כן ע"כ צ"ל ג"כ דר"י ס"ל אונסא כמאן דלא עבד בדלי"ת לכן לא חלו קידושי הראשון וחלו קידושי השני ור"ל סבר אונסא כמאן דעבד לכן חלו קידושי הראשון ולא חלו קידושי השני וכן פירש ג"כ הפ"מ בירושלמי שם לפי הנוסחא שלפנינו עבד בדלי"ת עיי"ש מיהו בלי ספק ט"ס הוא בהתומים וצ"ל להיפוך דלר"י לא יחולו הקידושין ולר"ל חלין קידושין אחרים והיינו דלפי גרסת הב"י עבר ברי"ש וס"ל לר"י אונסא כמאן דלא עבר והוי כאלו קיים התנאי וחלו קידושי הראשון ולא קידושי השני ולר"ל הוא להיפוך ושפיר קאמר דבזה יש לדחות ראיית הש"ך. וגם מ"ש התומים שם דהשאלה לר"י דס"ל דאם אונס הקידושין קיימין כו' ג"כ ט"ס הוא וצ"ל ר"ל במקום ר"י וכמובן וכן מ"ש התומים שם למעלה ועיקר בירושלמי דס"ל לר"י דקדושין קיימין ור"ל סבר דקדושין בטלין וכמ"ש הש"ך עכ"ל ג"כ ט"ס הוא וצ"ל להיפך ר"י במקום ר"ל ור"ל במקום ר"י

ועוד ראי' לזה דהעיקר הוא כהגרסא שלפנינו עבד בדלי"ת מהא דאיתא שם בירושלמי גיטין וז"ל אשכחת אמר ר' יוחנן ור' אבא לא סברין כרשב"ג ור"ל ורנב"י סברין כרשב"ג פי' דר"י ור"א דס"ל דאין טענת אונס לא סברין כרשב"ג דהוא סובר דיש טענת אונס ור"ל ורנב"י דס"ל יש טענת אונס סברין כרשב"ג הרי בהדיא דע"כ ר"י אמר אונסא כמאן דלא עבד בדלי"ת. והן אמת דבירושלמות הישינים הגרסא הוא להיפך דר"י ור"א סברין כרשב"ג ור"ל ורנב"י לא סברין כרשב"ג וכן הביא הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ע"ו ורק הרשב"א שם משבש הגרסא וגורס איפכא וכמו שהוא בירושלמי שלפנינו עיי"ש בהרשב"א. וא"כ לפי הנוסחא הישינה דר"י ור"א סברין כרשב"ג הרי אדרבה יש ראי' מזה להב"י דצ"ל ר"י אמר אונסא כמאן דלא עבר ברי"ש דהא קאמר דר"י ס"ל כרשב"ג דיש טענת אונס. אולם באמת הנוסחא הישינה דר"י ור"א ס"ל כרשב"ג בודאי הוא משובש דנהי דאליבא דר"י שפיר י"ל כן דס"ל כרשב"ג והיינו אי נימא כגרסת הב"י דר"י אמר אונסא כמאן דלא עבר ברי"ש. אבל הא קאמר דר"י ור"א ס"ל כרשב"ג והרי זאת א"א לומר דר"א ס"ל כרשב"ג דהא מבואר שם בהדיא בירושלמי דר"א ס"ל דאין טענת אונס. א"ו דהעיקר הוא כגרסת הרשב"א דר"י ור"א לא סברין כרשב"ג וא"כ שוב ממילא ע"כ צ"ל דעיקר הוא כהגרסא דר"י אמר אונסא כמאן דלא עבד בדלי"ת

עיין בקצה"ח שהביא ראי' דהגירסא שלפנינו עיקר מהא דתנן ס"פ התקבל כולכם חתומו ומת אחד מהם הגט בטל. ובפ"ב דגיטין פליגי ר"י ור"ל וסובר ר"י דשנים משום עדים ואינך משום תנאי ולפי גרסת הב"י אמאי אם מת אחד מהם הגט בטל הרי כיון דמת נימא דאונסא כמאן דעבד. אבל לפי הגרסא שלפנינו א"ש בין לר"י ובין לר"ל לכל אחד לשיטתו