אלפי מנשה חושן משפט פח

כלל בד"מ שיתבייש מלחלוק על הרב וכמ"ש הנמוק"י שם וא"כ ליכא איסור כלל. אך גוף דברי הנמוק"י שם תמוהים. וראיתי שכבר עמד עליו בס' ברכי יוסף לכן מנעתי מלרשום ועיי"ש בברכ"י וצ"ע

(ב) סעיף ד ג' שישבו לדין כו' אין השנים יכולים לגמור הדין. כן הוא בהג"א פ"ק דסנהדרין ועיין בב"ח בסי' זה שדייק מדכתב הג"א שם וסילק אחד מהם קודם שידע להיכן הדין נוטה כו' משמע הא אם כבר ידעו להיכן הדין נוטה הו"ל גמר דין ויכולים השנים לפסוק הדין עיי"ש ועיין בתומים שהשיג עליו דאין ראי' די"ל דלהכי נקט הג"א בלשונו דסילק עצמו קודם שידע להיכן הדין נוטה כיון דאחר שידע להיכן הדין נוטה אסור לסלק עצמו ולאו ברשיעי עסקינין אבל באמת אי אתרמי ע"י איזה סיבה או דעבר וסילק עצמו אחר שידע להיכן הדין נוטה אין השנים יכולים לגמור עיי"ש ואיני רואה שום השגה כלל על הב"ח בזה דהא כבר כתב הב"ח בסי' י"ב דג' שישבו בדין מותר לאחד מהם להסתלק אף לאחר שידע להיכן הדין נוטה עיי"ש. וא"כ דייק שפיר הב"ח מדקאמר הג"א דוקא קודם שידע להיכן הדין נוטה דע"כ ס"ל דאם נסתלק בתר דידעי להיכן הדין נוטה יכולים השנים לפסוק הדין וכ"כ גם הד"מ שם וכן הסכים גם הש"ך כאן סק"ה. וגם לפי"ד התומים דכוונת הג"א הוא דאף אם סילק אחד מהם בתר דידעי להיכן הדין נוטה ג"כ אין השנים יכולים לפסוק הדין א"כ הרי בזה לא עלה כהוגן טעמא דהג"א שם שכתב דמש"ה אין השנים יכולים לגמור הדין כיון דלא עדיף משנים מזכין או מחייבין ואחד אומר אינו יודע עיי"ש והרי לאחר שידעו להיכן הדין נוטה ל"ש לדמות הך דנסתלק אחד מהם לאומר אינו יודע דהא הכא הרי גם הדיין שסילק עצמו אמר דעתו והסכימו יחד ביניהם שכך הדין ולא דמי כלל לאומר אינו יודע. אבל לפי"ד הב"ח דכוונת הג"א הוא דייקא היכא שסילק עצמו קודם שידע להיכן הדין נוטה בכה"ג שפיר יש לדמותו לאומר אינו יודע. ומ"ש עוד שם התומים דאף לפי פירוש הב"ח לא קאי דינא דהג"א להלכה לפי מ"ש הב"ח דטעמא דהג"א הוא משום דס"ל כהתוס' דאם הסכימו יחד שכך הדין הוי גמר דין אע"ג דלא אמרו איש פלוני אתה חייב. וא"כ כיון דאנן קיי"ל דגמר דין היינו באומרים איש פלוני אתה חייב ליתא להך דינא עיי"ש. הנה לפי"ד הב"ח יפה כתב התומים. אמנם אנכי בקט שכלי לא הבינותי למה הוצרך הב"ח לזה לומר דכיון דהג"א ס"ל כדעת התוס' הנ"ל לכן יכולים השנים לפסוק הדין. ולדעתי העני' נ"ל דאף לדעת הפוסקים דגמר דין היינו באומרים איש פלוני אתה חייב ג"כ שייך דין זה דאם הסכימו ביניהם שכך הדין ואח"כ סילק אחד מהם יכולים השנים לפסוק הדין כיון דאם הסכימו כולם ביניהם שכך הדין שוב אין לדמותו לאומר אינו יודע. ועיין גם בד"מ בסי' י"ב שכתב ג"כ להוכיח מדברי הג"א כמ"ש הב"ח ולא כתב טעמא משום דס"ל להג"א כדעת התוס' וע"כ דאף לדעת הפוסקים דגמר דין היינו כשאומרים איש פלוני אתה חייב ג"כ יכולים השנים לפסוק הדין כיון דכבר הסכימו ביניהם שכך הדין וכמ"ש

סימן

יט

(א) סעיף א ואסור לדיין לומר כו'. כן הוא במשנה בסנהדרין דף כ"ט ע"א. וראיתי דבר תימה במהרי"ל בליקוטיו שכתב וז"ל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף דמתי שהם שלשה ומחייבין אחד ואם אח"כ פוגע בכל אחד וא"ל למה מצי להשיב שני חבירי חייבך והוצרכתי לנטות אחר הרוב משא"כ בשנים דאוקי חד בהדי חד ובהסכמה אחת חייבוהו עכ"ל. ומה מאוד דבריו מרפסין איגרא דהא משנה מפורשת היא דאסור לדיין לומר כן משום הולך רכיל מגלה סוד וכן קיי"ל כאן בש"ע וצע"ג. ואפשר דהלשון הוא שלא בדקדוק ועיקר כוונתו הוא דאם הם שלשה אין הבע"ד יודע מי הי' המחייב דעל כל אחד ואחד יוכל הבע"ד לחשוב שהוא לא הי' המחייב רק חביריו רבו עליו משא"כ כשהם שנים הרי הבע"ד יודע ששניהם חייבוהו. ושוב מצאתי כפירוש המהרי"ל בחדושי הר"ן בסנהדרין דף ה' ובשינוי לשון קצת ובדברי הר"ן בקל יש לכווין בהם כמו שכתבתי כי דבריו נוטים יותר למה שכתבתי עיי"ש: ועיין בספר משנת חכמים בהלכות דעות סי' ח' שהאריך בדינים אלו עיי"ש

(ב) סעיף ג ברמ"א ואם אינו רוצה לקבל עליו את הדין מנדין אותו מיד. כן הוכיח הב"י מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל סוף פכ"ה מהל' סנהדרין שכתב שקיבל עליו הדין דבהאי דוקא הוא דמתרינן בי' אבל אם לא קיבל עליו את הדין היינו אפקירותא ומנדין אותו לאלתר עיי"ש. ועיין בסמ"ע שחולק על הב"י. ועיין בש"ך מ"ש בזה. ויש בידי להביא ראיה מוכרחת להב"י מהא דפשט הש"ס במ"ק דף י"ד ע"ב דנידוי נוהג ברגל מדתני בתוספתא דנין ד"מ במועד ודייקינן מיני' מדדנין במועד מכלל דאי לא ציית דינא משמתינן לי' ואי ס"ד אינו נוהג נידוי ברגל משומת ואתי מעיקרא אתי רגל דחי לי' השתא משמתינן לי' אנן עיי"ש. וקשה לפי מה דאמר ר"ח בש"ס שם דף ט"ז ע"א דאי לא ציית דינא מתרין בו שני וחמישי שני. ופירשו התוס' שם דאין מנדין אותו כלל עד שיתרו בו תחלה עיי"ש וכ"פ הרי"ף שם וכ"כ גם הרמב"ם שם. וא"כ מאי ראי' הוא מהא דתני דנין ד"מ במועד דנידוי נוהג ברגל הלא אם לא יציית דינא בלא"ה לא משמתינן לי' מיד רק מתרין בו תחלה בה"ב ולאחר התראת בה"ב אז הוא לאחר יו"ט ואז שפיר מנדין אותו ומה ראי' הוא מהתם דנידוי נוהג ברגל. אבל לפי"ד הב"י א"ש דלפי דבריו י"ל דמה דקאמר בגמרא דף י"ד שם דאי לא ציית דינא משמתינן לי' במועד היינו היכא שלא קיבל עליו את הדין דבכה"ג משמתינן לי' מיד. ועיין גם בהרמב"ם פ"ז מהל' יו"ט הי"ב שכתב שם וז"ל ודנין ד"מ כו' במועד ומי שלא קיבל עליו את הדין משמתינן אותו במועד עכ"ל: והרי לכאורה דבריו סותרים אהדדי דבה"ס כתב דאין מנדין אותו עד שיתרו בו שני וחמישי שני ובהיו"ט שם כתב דמנדין אותו מיד. אולם באמת אין כאן סתירה כלל דהא בה"ס כתב שקיבל עליו את הדין אלא דלא רצה לשלם ובהיו"ט כתב שלא קיבל עליו את הדין ובכה"ג שפיר מנדין אותו מיד וכמ"ש הב"י

סימן

(א) סעיף א ואמר אין לי כו'. עיין בסמ"ע מה שהגי' בדברי הרמב"ם פ"ז מהל' סנהדרין ועיין בלחם משנה שם שמיישב דברי הרמב"ם על נכון א כמו שהם לפנינו עיי"ש

(ב) שם באותו סעיף אבל יורש שהי' קטן כשמת מורישו כו' עיין בשער משפט שכתב דנראה פשוט דה"ה בלוקח שדה מחבירו ובא בע"ח של המוכר לטרוף ממנו בשטר שבידו ואמר הלוקח אין