אלפי מנשה חושן משפט פ

מיושב כשר בדיעבד עיי"ש. ואחר נשיקת עפר רגליו אמינא שלפי הנראה לא עיין בגוף ספר הרשב"א רק בהב"י לבד והב"י הביא דברי הרשב"א בקיצור והרשב"א גופי' שם כתב בפירוש דהא דמעידין מיושב למדוהו מהא דקתני גבי קורדייקוס דבודקין אותו לעדיות עיי"ש ולאו הלכה פסוקה בפ"ע היא. ולפענ"ד נ"ל בזה דמש"ה לא הי' ניחא לי' להרשב"א לפרש הא דאמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב היינו מיושב בדעת כיון דלהאי פירושא קשה מאי קמ"ל ר"ל הא תני כן בהדיא דבודקין אותו לעדיות וע"כ דבעינן שיהא מיושב בדעת. הלכך מפרש הרשב"א הך דמעידין מיושב היינו בישיבה ש ושפיר קמ"ל ר"ל

אך אי קשיא הא קשיא לי בהא שמפרש הרשב"א מה דאמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב היינו בישיבה והיינו כיון דסתם חולה א"א לעמוד ע"כ דמעיד בישיבה וכמ"ש בהגהות מהרל"ח כאן וקשה דמה הוכחה יש מהתם דבדיעבד כשר עדות בישיבה הלא התם אונס הוא וא"א לעמוד ואין ראי' לענין דיעבד היכא דיכול לעמוד וכן מצינו בהדיא לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד דאם היו העדים חולים מקבלים שלא בפני בע"ד וכדאיתא בב"ק דף קי"ב ע"ב וכן קיי"ל בסי' כ"ח. ואפ"ה היכא דלא היו העדים חולים וקבלו עדותן שלא בפני בע"ד פסול אפי' בדיעבד וכדקיי"ל בסי' כ"ח שם. ועיין גם בב"י סי' כ"ח שהביא בשם הראב"ן שהביא ראי' דבדיעבד כשר קבלת עדות שלא בפני בע"ד מדמכשרינן באונס כגון שהיו העדים חולים לקבל עדות שלא בפני בע"ד ואי בדיעבד פסול ע"י אונס נמי מיפסל וכתב הב"י דהרבה פוסקים חולקים על הראב"ן וראייתו אינה ראי' כלל דדוקא היכא דאיכא אונס מקבלים והיכא דליכא אונס אפי' בדיעבד פסול עיי"ש והב"י כתב שם דכן הוא ג"כ דעת הרשב"א דבדיעבד אם קבלו עדות שלא בפני בע"ד פסול עיי"ש. וא"כ איך הי' ניחא לי' להרשב"א לפרש הא דאמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב היינו דבדיעבד כשר עדות בישיבה דהתם בקורדייקוס מעיד בישיבה דסתם חולה א"א לעמוד הלא התם אונס הוא דא"א לעמוד ומה ראי' הוא מהתם לדעלמא לענין דיעבד וכמו בקבלת עדות שלא בפני בע"ד דבאונס מקבלים ובלא אונס אפי' בדיעבד פסול. ואפשר לומר עפ"י מה דמבואר בב"י שם דמש"ה מחלקינן בענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד בין אונס לדיעבד משום דקבלת עדות בפני בע"ד הוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והם אמרו דבאונס מקבלים ובלא אונס אפי' בדיעבד פסול עיי"ש וא"כ שפיר עדות בעמידה שאני דהא מה דבעינן עדות בעמידה מדאורייתא הוא וכמ"ש התוס' זבחים דף ט"ז ע"א ד"ה מה ליושב עיי"ש וכן הוא דעת כל הפוסקים ועמ"ש לקמן סק"ד לכן שפיר אין לחלק בין אונס לדיעבד ואי באונס כשר בישיבה לכתחלה שוב גם בדיעבד בלא אונס כשר בישיבה: ושוב ראיתי ביש"ש פ' הגוזל בתרא דין ט' שהוא דחה ראיית הראב"ן מטעם אחר והוא משום דהראב"ן הביא ראי' מדברי עצמו שפסק דאפי' אם לא שלחו אחריו מקבלין העדות שלא בפניו היכא דאיכא אונס כגון שעדיו חולים והוא גורס בגמרא או שלחו אחריו ולא בא אבל לפי גרסת רוב פוסקים ושלחו אחריו א"כ לית לי' ראי' כלל דהא מחמת אונס נמי לא מכשירין לקבל עדות שלא בפניו אם לא שפשע ולא בא עיי"ש: ולפי דבריו א"ש על נכון ולק"מ קושיתנו הנ"ל דהא בענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד באמת אפי' באונס אין מקבלין שלא בפני בע"ד לכן שפיר אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ואפי' בדיעבד פסול. משא"כ לענין עדות בישיבה דבאונס כשר לכתחלה בישיבה שפיר י"ל דבדיעבד כשר בישיבה אפי' בלא אונס ולק"מ

(ג) עוד שם באותו סעיף והעדים לכתחלה לעולם בעמידה. עיין בסמ"ע דבזה"ז דליכא מומחין מותר אפי' לכתחלה בישיבה ודלא כהע"ש עיי"ש ועיין בקצה"ח שהקשה על הסמ"ע מעובדא דר"נ ר"פ שבועות העדות מדלא הושיב ר"כ לשניהם דהא ר"נ לא הי' סמוך ע"כ דאפי' בזה"ז דליכא מומחין בעי עמידה לכתחלה בבע"ד וה"ה בעדים עיי"ש. אמנם מגופה דעובדא דר"נ כמו שהקשה הקצה"ח ליכא התחלה להקושיא כלל דהא נהי דר"נ הי' יכול להושיב לשניהם אבל הא אכתי לא הוי מיפטר בזה מלמיקום מקמי אשת ר"ה מיד בשעה שבאתה לפניו הלכך שפיר קאמר לשמעי' צא ואפרח עלי בר אווזא ואוקים. אבל אח"כ שפיר י"ל דהושיב ר"נ לשניהם כיון דלא הי' ר"נ סמוך ולא בעינן עמידה. אך יש להקשות מהא דפריך שם בגמרא הא בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה והיכי עביד בשעת גמר דין עיי"ש. ומהכא שפיר קשה קושית הקצה"ח לדעת הסמ"ע דמאי פריך הלא ר"נ לא הי' סמוך ולא בעינן כלל עדים ובע"ד בעמידה. אולם באמת גם מהכא לק"מ דהנה השער משפט הקשה דמאי פריך הש"ס בשעת גמר דין היכי עביד הא קיי"ל דגומרין את הדין אף שלא בפני בע"ד וא"כ דלמא אמר ר"נ הפס"ד שלא בפני אשת ר"ה ותירץ דקושית הש"ס הוא בדרך שאלה דהיכי עבדינן כשתהי' ג"כ בשעת גמר דין או דהש"ס ידע דאשת ר"ה היתה ג"כ בשעת גמר דין עיי"ש. ולפענ"ד נראה עיקר כתירץ הראשון של השעמ"ש דהש"ס הקשה כן בדרך שאלה דהיכי עבדינן כשיהי' הת"ח הבע"ד בשעת גמר דין. וכן יש להוכיח מפרש"י שם שכתב בד"ה הדיינים בישיבה וז"ל והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים עכ"ל ומשמע מזה דאין הקושיא על ר"נ אלא הש"ס מקשה היכי עבדינן אם הת"ח הבע"ד הוא בשעת גמר דין ובא לחלוק לו כבוד. וא"כ כיון דאין כוונת הש"ס הוא כלל להקשות על ר"כ א"כ ממילא לק"מ מהתם על הסמ"ע די"ל דכוונת הש"ס הוא להקשות דהאיך עבדינן היכא שהדיין הוא סמוך ואם הדיין הוא סמוך הרי בעינן לכתחלה דיינים בישיבה ובעלי דינים בעמידה

(ד) ברמ"א שם ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה. עיין טו"ז בהשמטות שהקשה על הרמ"א מהא דאיתא בש"ס זבחים דף י"ט ע"ב לענין עבודה וקידוש ידים ורגלים דת"ק סבר דעמידה מן הצד לא שמי' עמידה והיינו עמידה ע"י סמיכה ואנן קיי"ל כת"ק עיי"ש. ובראשית השקפתי עלה בדעתי לומר דמ"ש הרמ"א דעמידה ע"י סמיכה מיקרי עמידה כוונתו הוא דוקא כה"ג סמיכה דאף אם ינטל אותו דבר שסמך עליו ג"כ יוכל לעמוד ולא יפול וא"כ לק"מ מש"ס זבחים הנ"ל דהא התם מיירי בכה"ג סמיכה שאם ינטל אותו דבר שסמך עליו יפול ולא יוכל לעמוד וכמבואר שם בגמרא וכ"כ רש"י שם בהדיא עיי"ש וסמיכה כזו שפיר לא חשיב עמידה אפי' לענין עדות ובזה מיושב נמי מה שמקשין העולם על הרמ"א מש"ס זבחים דף ט"ז ע"א דיליף רב משרשי' שם דזר אם עבד חילל מק"ו מיושב מה יושב שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת"ח: וקשה הו"ל למיעבד הק"ו מסמיכה דאוכל ואם עבד בסמיכה חילל דהא לענין עבודה סמיכה לא הוי