אלפי מנשה חושן משפט עט

דהוי הדין מרומה וצ"ע עכ"ל הגאון מלייפניק וכוונתו הוא בזה להקשות על הר"ן שסותר עצמו דבדף ל"ב כתב דלא בעי דו"ח רק אותו צד רמאות שחושש בו הדיין אבל אותו צד שאין חושש בו לא בעינן דו"ח ובדף מ' משמע דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה בכל הדין: ולא ידעתי איך לא ראה סיום דברי הר"ן שם בדף ל"ב והוא דברי הר"ן שהבאתי למעלה שכתב דהיכא שהדיין חושש בכל הענין כולו שהוא מרומה שצריך לעשות דו"ח בשלימות. וא"כ לפי"ז אין כאן סתירה כלל דהא י"ל דמה שמבואר בהר"ן דף מ' דבעינן בכל הדין דו"ח כוונתו הוא היכא שהדיין חושש שכל הענין כולו הוא מרומה וא"ש

סימן

טז

(א) סעיף ב חזר ואמר כו' א"כ להביא עוד ראי'. בב"י הקשה על הך דינא דלא דמי להא דתני בס"פ ז"ב אמר לו להביא ראי' ואמר אין לי ראי' לאחר זמן מצא ראי' אינו כלום דשאני הכא דמתחלה טען שיש לו ראי' אלא שאינה מצוי' וכשראה שב"ד פטרו לבעל דינו מלהשיב לו אמר ישיב לי בלא ראי' עיי"ש. ועיין בב"ח שכתב דלפי הנוסחא שבטור שלפנינו דכתוב ישיב לו בואו לק"מ דמלשון זה מבואר דהתובע חזר ואמר בדרך הודאה גמורה אין לי ראיה וכתב הר"י דדינא הכי דישיב לו בלא ראי' עיי"ש. ולא זכיתי להבין דהרי גם לפי הנוסחא שלפנינו קושית הב"י במקומה עומדת דהא אכתי סו"ס מש"ה אמר התובע שאין לו ראי' כיון שראה שהב"ד פטרו לבעל דינו מלהשיב לו. וחשב התובע בלבו שיאמר שאין לו ראי' כדי שישיב לו בעל דינו. ולא דמי כלל לדינא דמתני' דס"פ ז"ב. ואפשר שלזה כיון הש"ך בסק"ד שכתב וז"ל עיין בב"ח וצ"ע עכ"ל ועיין בדרישה מ"ש לתרץ קושית הב"י הנ"ל. וגם בדבריו יש לגמגם. והתירץ המובחר בעיני בזה הוא תירוצו של הטו"ז עיי"ש

סימן

יז

(א) סעיף א ולא יהא אחד יושב ואחד עומד. כן הוא לשון הגמרא שבועות ר"פ שבועת העדות ופשטא דלישנא מורה דאפי' אם אחד ישב מעצמו והשני עומד מעצמו ג"כ איכא איסור. אולם הב"ח כתב דדוקא שיאמר הדיין לאחד שב ולהשני מניחו לעמוד או להיפך זה אסור אבל אם אחד יושב מעצמו והשני עומד מעצמו ליכא איסור והוכיח כן מלשון התוספתא דאיתא שלא יהא מעמיד אחד ולא מושיב אחד ודחק להעמיס כן ג"כ בכוונת הגמרא וטוש"ע עיי"ש. ועיין בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' שחולק עליו דבכל ענין אסור ומהתוספתא אין ראי' כיון דגם אם אחד ישב מעצמו והשני עומד ולא א"ל שישב או להיפך מעמיד ומושיב מיקרי עיי"ש. ודברי הכנה"ג נכונים בזה ואביא גם ראי' לדעת הכנה"ג מהירושלמי יומא פ"ו ה"א דאיתא שם למה כאמר ועמדו שני האנשים שלא יהא אחד עומד ואחד יושב כו' שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד אחד מעמיד לזה ומושיב לזה עיי"ש ועיין בק"ע שם מה שנדחק לפרש הא דקאמר כפל לשון עיי"ש. ולפענ"ד נראה דברישא דקאמר שלא יהא אחד עומד ואחד יושב מיירי שהאחד ישב מעצמו והשני עומד מעצמו ובסיפא מיירי שהדיין לא ישב לאחד ולהעמיד לאחד וכן מורה מהלשון שם דבסיפא קאמר שלא יהא הדיין וברישא לא נקט לשון שלא יהא הדיין וכן נמי מורה מהלשון דקאמר בסיפא שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד אחד וברישא לא קאמר האי לישנא וע"כ דבסיפא מיירי שהדיין בעצמו מושיב לאחד ומעמיד לאחד שפיר הוי מעיז פנים נגד אחד ומסביר פנים נגד השני משא"כ ברישא דמיירי שהאחד ישב מעצמו והשני עומד מעצמו לא הוי הדיין מעיז פנים כלל אך אפ"ה איכא איסור אפי' בכה"ג וז"ב בכוונת הירושלמי והוא כדעת הכנה"ג

(ב) שם באותו סעיף שניהם בעמידה לכתחלה אבל בדיעבד אפי' בישיבה דיניהם דין כ"כ הטור וכן הוא הסכמות כל הראשונים. ועיין בב"י שכתב שהרשב"א הביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ' מי שאחזו דף ע"א בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ובירושלמי אמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר גבי עדים א"כ הה"נ בבעלי דינים בגמר דין עיי"ש. ויש לתמוה האיך פוסק הרשב"א כהירושלמי הנ"ל לדינא דבדיעבד כשר עדות בישיבה בכל ענין עדות הלא בש"ס דידן גיטין שם מוקמינן הך דבודקין אותו לעדיות בעדות אשה דאקילא בה רבנן. וא"כ נהי דהירושלמי מוקי הך דבודקין אותו לעדיות בכל ענין עדות מ"מ האיך הביא הרשב"א לדינא שיטת הירושלמי הלא כללא הוא דהיכא דש"ס דידן פליג עם הירושלמי הלכה הוא כש"ס דידן. ונ"ל לישב דהנה מה דמוקי בש"ס דידן הך דבודקין אותו לעדות בעדות אשה התם קאי על נשתתק וכמו שפי' רש"י שם וכן הוא ג"כ בתוספתא רפ"ה דגיטין. והמעיין בהרשב"א והוא בחדושיו לשבועות דף ל' ובתשובה ח"ב סי' ס"ד יראה דהי' לו גרסא בירושלמי גם גבי קורדייקוס דבודקין אותו לעדות ומקורדייקוס הוכיח ר"ל דמעידין מיושב עיי"ש. וכ"כ הבעל פני משה בירושלמי סנהדרין במראה הפנים פ"ז ה"ח ד"ה מיכן לדיינים עיי"ש. וא"כ כיון דר"ל בירושלמי הוכיח הא דמעידין מיושב מדקתני ו בקורדייקוס דבודקין אותו לעדיות שפיר הביא הרשב"א לדינא דברי הירושלמי הנ"ל דעדות בישיבה כשר בדיעבד דהלא לא מצינו בש"ס דידן דגם בקורדייקוס אין בודקין אותו רק לעדות אשה וא"כ שפיר י"ל דגם ש"ס דידן סובר דבקורדייקוס מעיד בכל ענין עדות וממילא גם הש"ס דידן מודה לזה דבדיעבד כשר עדות בישיבה בכל ענין עדות כיון דגם להש"ס דידן שייך הוכחה זו דר"ל דמעידין מיושב בכל ענין עדות. ויש לחלק טובא ולומר דש"ס דידן לא קאמר רק בנשתתק דאינו מעיד אלא בעדות אשה כיון דנשתתק אינו מעיד בפה רק בהרכנה והתורה אמרה עפ"י שנים עדים ובעינן מפיהם ולא מפי כתבם וגם לא בהרכנה ובזה שפיר אפי' בדיעבד פסול ורק בעדות אשה אקולי בה רבנן אבל בקורדייקוס דמעיד בפה וליכא איסור רק מה שמעיד בישיבה שפיר גם הש"ס דידן מודה דכשר בדיעבד בישיבה בכל ענין עדות כיון דהקרא דועמדו אינו אלא למצוה לכתחלה ולא לעיכובא וכמ"ש הרשב"א אליבא דהירושלמי וא"ש [ולפי"ז צ"ע במ"ש הר"ן ר"פ וני שאחזו והביאו גם הב"ש באע"ז סי' קכ"א סק"א דבקורדייקוס לא מהני בדיקה לענין גט עיי"ש. ובירושלמי לפי גרסת הרשב"א הנ"ל מבואר בהדיא דגם בקורדייקוס מהני בדיקה וצ"ע כעת]

עיין בתשובת חות יאיר סי' כ"ב שתמה שם השואל על דברי הרשב"א הנ"ל שאינו מבין דבריו כלל דמה ענין ישיבה להתם דהתם קאי אם הוא מיושב בדעת אי לא. והשיב הגאון בעל חו"י בסי' כ"ג דלפני הרשב"א הי' בירושלמי הלכה פסוקה בפני עצמה דעדות