אלפי מנשה חושן משפט ח

השיב לו שכבר אין לך עדים עיי"ש. ועלה בדעתי לישב קושית הש"ך עפי"ד הפנ"י כתובות פ' המדיר אהא דכתב הראב"ד דמש"ה לא מוקמינן המתני' דעוברת על דת במודית שמאכילתו דבר שאינו מעושר משום דאאמע"ר. והקשה הר"ן הא עכ"פ להפסיד כתובתה נאמנת מצד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכתב הפנ"י לתרץ שיטת הראב"ד דלא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא כשמודה בעיקר הדבר אבל במודית שמאכילתו דבר שאינו מעושר אינה מודית כלום בהפסדת כתובתה דמה שמפסדת כתובתה בכך אינו אלא משום קנס שעברה על דת, וכיון דלא מהימנה בהכי שעוברת על דת ממילא ואית לה כתובה עיי"ש, ואבאר דבריו ביותר ביאור קצת דמה דאמרינן בכל מקום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכגון שהודה לחבירו שחייב לו כך וכך הרי מודה בעיקר החיוב, וכן נמי מה דאיתא בש"ס בכמה דוכתי דחייב לשלם מצד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף במקום דמשים עצמו רשע וכגון האומר גנבתי או גזלתי וכדומה התם נמי עיקר הודאתו הוא על החיוב שחייב לשלם לו מה שגנב או גזל ממנו ולאו מטעם קנס הוא, משא"כ במאכילתו דבר שאינו מעושר הרי עיקר הודאה היא שמאכילתו דבר שאינו מעושר: והא דמפסדת כתובתה הוא רק דבר הנסתעף דאמרו חכמים דאשה שמכשלת את בעלה באיסור תפסיד כתובתה ולכך כיון דאינה נאמנת בעיקר הודאתה משום דאאמע"ר ממילא א"כ גם לדבר הנסתעף, ולפ"ז נחזי אנן אם הודה האדון שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו הרי עיקר הודאתו היא שהשחית להעבד אחד מראשי אבריו ומה דע"ז יוצא לחירות הוא רק דבר הנסתעף דהתורה אמרה דאם השחית לעבדו אחד מראשי אבריו לחפשי ישלחנו ודמי ממש לעוברת על דת דאמרו חכמים דמפסדת כתובתה דחשיב הא דמפסדת כתובתה רק דבר הנסתעף, והנה בקדושין דף כ"ד פליגי רבנן ורשב"ג בהא דעבד יוצא לחירות בראשי אברים רבנן סברו דלא בעינן שיתכוין לשחתה ורשב"ג סובר דבעינן שיתכוין לשחתה עיי"ש. ונחזי אנן לרשב"ג. דאמר דאינו יוצא לחירות עד שיתכוין לשחתה. אם הודה האדון שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו דאנו דנין עי"ז לקנסו להוציא את העבד לחירות ע"כ הוא דוקא כשהודה שהשחית בכוונה וא"כ הרי משים עצמו רשע דהא אסור לחבול בחבירו ועובר גם על לאו דלא יוסיף, וגם המכה עבד כנעני עובר על לאו זה וכדקיי"ל לקמן סי' ת"כ. ואפי' בעבד כנעני שלו עובר וכמ"ש הב"י שם והובא גם בסמ"ע שם סק"ו וא"כ הרי על עיקר הודאתו שהודה שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו אינו נאמן כיון דאאמע"ר, ושוב שפיר ל"ש לומר דיהא נאמן לענין זה שיוצא לחירות מצד הודאת כבע"ד כמאה עדים דמי דהא מה דיוצא לחירות הוא רק דבר הנסתעף שקנסה אותו רחמנא, וכיון דלא מהימן בהכי שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו אינו נאמן גם לענין שיצא לחירות. ומעתה א"ש ולק"מ קושית הש"ך הנ"ל לדעת הסמ"ע וסייעתו מעובדא דר"ג דהא ר"ג מסתמא ס"ל כרשב"ג בנו דבעינן שיתכוין לשחתה, וא"כ שפיר לא מהני הודאת ר"ג לענין שיצא העבד לחירות והבן

אמנם אחרי שובי נחמתי. מלבד די"ל לסברת הפנ"י הנ"ל דהיכא שמודית שעברה על דת ואמרה ג"כ שמפסדת כתובתה עי"ז. הוי כמודית בעיקר החיוב ושפיר מהני הודאתה להפסיד כתובתה. וא"כ ה"נ היכא שהודה האדון שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו ואומר ג"כ שעי"ז יצא לחירות חשיב הודאה בעיקר החיוב על יציאת העבד לחירות ושפיר מהני הודאתו אף דמשים עצמו רשע. וא"כ התם בעובדא דר"ג הרי הודה ר"ג גם על יציאת העבד לחירות וכדאיתא בברייתא שם. דאמר ר"ג לר"י אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות כו' ושפיר הי' מהני הודאת ר"ג לענין שיצא העבד לחירות אף דאמר שסימא את עינו בכוונה. בלעדי זה הא מכח סברתינו גופי' עפי"ד הפנ"י הנ"ל צ"ל דהש"ס בב"ק שם הי' סבור דר"ג ס"ל כרבנן דלא בעינן שיתכווין לשחתה דהא לפי סברתינו דתם בעינן שיתכווין לשחתה דלא מהני הודאתו בעיקר הדבר שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו מטעם דאאמע"ר ממילא לא מהני הודאתו חוץ לב"ד גם לחיוב לענין שיצא העבד לחירות מצד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. א"כ לפי"ז הרי צ"ל כן גם להיפך דהיכא שהודה בפני ב"ד שהשחית לעבדו אחד מראשו אבריו דלא מחשיב הודאה כלל לפטור אף אם יבואו עדים אח"כ. וא"כ מה פריך הש"ס מעובדא דר"ג דשמעינן מהתם דמודה בקנס כ' באו עדים חייב. הלא התם שפיר כ"ע, מודים דאם באו עדים אח"כ חייב כיון דלא מחשיב הודאה כלל. וכנמי מה משני הש"ס דר"ג חוץ לב"ד אודי. ומבואר דאם הי' מודה בפני ב"ד הי' פטור חף אם יבואו עדים אח"כ הרי התם הדין נותן שלא יהא מהני הודאתו כלל אפי' בפני ב"ד לפטור אם יבואו עדים אח"כ. אע"כ צ"ל דהש"ס הי' סבור דר"ג ס"ל דלא בעינן שיתכוין לשחתה ושפיר מהני הודאתו בפני ב"ד שיהא פטור אף אם יבואו עדים אח"כ. ועוד דמגופי' דהברייתא דעובדא דר"ג מוכח כן דר"ג ס"ל דלא בעינן שיתכוין לשחתה דהא איתא בברייתא שם דר"ג שמח שמחה גדולה בזה שסימא את עין טבי עבדו ופרש"י ז"ל לפי שעבד כשר הי' והי' מתאוה לשחררו אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה עיי"ש וא"כ ע"כ צ"ל דר"ג ס"ל דלא בעינן שיתכוין לשחתה וגם לפני ר"י אמר שסימא את עבדו בשוגג .דאי הי' מתכוין לשחתה ועבר על לאו דלא יוסיף א"כ מהי שמחה ועוד דא"כ ל"ל לעשות תחבולה זו לסמא את עינו הלא יכול לשחררו ע"י שטר שחרור ולעבור על העשה, ומעתה כיון שכן הרי ר"ג לא משוי נפשי' רשע בזה שהודה שסימא את עין עבד וא"כ הרי הי' ר"ג נאמן על עיקר הודאתו ושהודה שסימא את עין עבדו נאמן גם לענין שיצא לחירות מצד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ושוב שפיר קשה קושית הש"ך מעובדא דר"ג, ויש לי להאריך ולישב קושית הש"ך על דרך אחר, אך אין רצוני להאריך יען שהאחרונים החליטו לדינא הש"ך כי דבריו נכונים מצד הסברא:

ועיין בקצה"ח שכתב לתרץ קושית הש"ך דלא מהני הודאת ר"ג משום דהוי חב להשפחה שאסר את השפחה בעבד עיי"ש ובמשובב שם. ויש לפקפק בדבריו והוא דבקדושין דף כ"ד איתא פלוגתא אי היוצא בראשי אברים צריך גט שחרור להתירו בבת חורין או לא ואנן קיי"ל דצריך גט שחרור כדאיתא ביו"ד סי' רס"ז סעיף כ"ז, וא"כ לפי דעת רוב פוסקים דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה הרי לא הי' ר"ג בהודאתו חב להשפחה דהא עדיין לא נאסר טבי עבדו בשפחה כיון דעדיין מעוכב גט שחרור הוא, אולם י"ל כיון דמעוכב גט שחרור כופין את רבו ליתן גט שחרור כדאיתא בש"ע שם, ואפי' להנך פוסקים דס"ל דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה וא"כ יכול לישא שפחה אפ"ה ס"ל דכופין את רבו ליתן ג"ש וע' בשעה"מ פ"ב מס' חגיגה שהביא כן בשם הראשונים. וכיון שכן שוב שפיר הוי הודאת ר"ג חב להשפחה, אכן בלא"ה תמוהים דבריו מהא דגיטין דף מ' ע"ב דאיתא שם האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני כו' כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כק' עדים דמי. וע' בב"י ביו"ד סי' רס"ז והובא גם בטו"ז שם ס"ק מ"ג שכתב דלדעת הרמ"ה קאי הך דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי על הרב ולא על העבד עיי"ש, הרי בהדיא שאמרינן הודאת בע"ד כק' עדים דמי גם גבי האדון אף דהוא חב להשפחה, ואף דרש"י ותוס' שם כתבו דהודאת בע"ד