אלפי מנשה חושן משפט עח

דכבוד התורה. נוסף להך מצוה דושפטתם צדק שפיר שורת הדין נותן שיפסוק וידון לת"ח ול"ש בזה לומר עוסק במצוה פטור ממצוה כיון דגם במה שידון לת"ח יקיים מצוה זו דושפטתם צדק והבן. אכן אחר העיון אמרתי דהדבר נכון די"ל דכוונת הריטב"א הוא דעוסק במצוה בדינא אחרינא היינו במצוה דכקטן וכגדול תשמעון דדרשינן בפ"ק דסנהדרין דף ח' ע"א דמצוה להקדים לדון למי שבא תחלה ומצוה זו הרי שפיר מבטל אם יפסוק מדין ע"ה שבא תחלה וידון לת"ח ואף דהריטב"א שם כתב בהדיא דמצוה דכקטן וכגדול תשמעון הוא אף דעדיין לא פתחו בדינא וא"כ אמאי קאמר דאם לא פתחו בדינא דנין לת"ח תחלה משום מצוה דכבוד התורה הלא גם בזה שייך לומר דעוסק במצוה פטור ממצוה כיון דחל עליו החיוב לעסוק במצוה זו לדון דין ע"ה מתחלה כיון שבא מקודם אולם י"ל דשאני היכא דעדיין לא פתחו בדינא דכיון דעדיין לא התחיל לעסוק במצוה דכקטן וכגדול תשמעון א"כ ל"ש לומר עוסק במצוה פטור ממצוה והן אמת דמבואר בהדיא בהריטב"א סוכה דף כ"ה דאף דעדיין לא התחיל לעסוק במצוה אמרינן דיעסוק בהמצוה שבא לפניו תחלה שהקשה שם אי אמרינין דוקא בא"א לקיים שניהם עוסק במצוה פטור ממצוה א"כ ל"ל קרא הא פשיטא דלמה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת. ותירץ שם בתירוצו הב' דאשמעינן קרא דאם בא לידו מצוה ואם יתחיל לעסוק בה יבטל מהמצוה הקבוע לזמן כגון ק"ש ושחיטת פסח שיבא אח"כ אפ"ה רשאי להתחיל במצוה זו שבא לידו עכשיו אע"ג שיבטל מהמצוה הקבוע לזמן שיבא אח"כ עיי"ש הרי בהדיא דאף דעדיין לא התחיל לעסוק בהמצוה אמרינן שיעסוק בהמצוה שבא לידו מתחלה ופטור ע"י עסק מצוה זו ממצוה שיבא לידו אח"כ וא"כ ה"כ כיון דאם בא לפניו מתחלה ע"ה לדון הרימוטל עליו החיוב לקיים מצוה זו דכקטן וכגדול תשמעון ולדון מקודם את דינא דע"ה שפיר צריך להתחיל במצוה שבא לידו מקודם וידון לע"ה תחלה. אמנם התם שאני דעדיין לא הגיע זמנה של המצוה אחרת. משא"כ כאן שבא לפניו דין דע"ה ודין דת"ח נהי דע"ה בא מתחלה מ"מ כיון דעדיין לא התחיל לדון לע"ה שפיר צריך לדון תחלה לת"ח אף דאיכא מצוה לדון תחלה מי שבא תחלה מ"מ כיון דכבוד התורה עדיף א"כ עשה דכבוד התורה מבטל להעשה דכקטן וכגדול תשמעון. והרי זה הוי כמו אם בא לידו מצוה שאינו תלוי בזמן ועדיין לא התחיל לעסוק בה עד שהגיע זמן המצוה התלוי בזמן כגון ק"ש ושחיטת פסח ודאי פשיטא הוא דצריך לעסוק מתחלה במצוה התלוי' בזמן אף דהמצוה דאינו תלוי בזמן בא לידו מקודם וה"נ כשבא ת"ח לדין ועדיין לא התחיל לעסוק בדינא דע"ה שבא מקודם הוי העשה דכבוד התורה כמו מצוה עוברת ושפיר העשה דכבוד התורה מבטל להעשה דכקטן וכגדול תשמעון. עוד י"ל דבאמת כוונת הריטב"א שבועות הנ"ל הוא דעוסק במצוה היינו במצוה דושפטתם צדק ואפ"ה שפיר קאמר דע"י שעוסק במצוה דהך דינא פטור מלדון לת"ח אף דבדינא דת"ח יקיים ג"כ הך מצוה די"ל דסברתו הוא דכיון דעוסק במצוה דהך דינא לכן אם בא אז הת"ח לדין אין הדיין מצוה כלל על העשה דכבוד התורה דכיון דאז בשעה שעוסק במצוה הוי המצוה הב' שבא לידו כדבר הרשות אצלו ועיין גם בהריטב"א סוכה שם שכתב סברא זו בתירץ הראשון עיי"ש וא"כ נהי דאם ידון את הת"ח ג"כ יקיים הך מצוה דושפטתם צדק מ"מ לא יפסיק מדין ע"ה שעוסק בה עכשיו וידון להת"ח כיון דבשעה שהוא עוסק במצוה ליכא עליו שום חיוב כלל לעשות עוד מצוה ואף שבהמצוה הב' נכלל גם הך מצוה הראשונה כמו הכא אפ"ה פטור והבן כי קצרתי ופירוש זה הוא הנכון בעיני כי במה שכתבתי בראשונה דכוונת הריטב"א הוא דעוסק במצוה היינו במצות דכקטן וכגדול תשמעון יש לפקפק דהא המצוה דכקטן וכגדול תשמעון ל"ש אלא כשבא אח"כ עוד בע"ד אחרים בזה אמרה תורה שיקדים למי שבא תחלה אבל כל זמן שלא באו בעלי דינים אחרים הרי ל"ש כלל לומר כקטון וכגדול תשמעון וא"כ כשבא מתחלה ע"ה לדון ואח"כ בא ת"ח לדון הרי התחלת חלות המצוה דכקטן וכגדול תשמעון היא בעת שבא הת"ח לדין וא"כ אף אם כבר פתחו בדינא דע"ה מ"מ הרי שני המצות היינו המצוה דכקטן וכגדול תשמעון והמצוה דכבוד התורה הם באים יחד וא"כ ל"ש לומר דעוסק במצוה פטור ממצוה דהא עדיין לא עסיק במצוה דכקטן וכגדול תשמעון וא"כ שפיר כיון דעשה דכבוד התורה עדיף צריך להפסיק מדין דע"ה וידון לת"ח. אבל מה שכתבתי באחרונה לפרש כוונת הריטב"א ניחא שפיר והבן היטיב. ונחזור לדינא דהרמ"א דהוא נמשך אחר הריטב"א כתובות שהביא בשם רבו דת"ח דנין תחלה אפי' פתחו כבר בדין אחר וקבע הרמ"א כן להלכה וצ"ע דהרי הריטב"א שבועות הנ"ל הביא בשם כל רבותיו שחולקים בזה. ומהתימא על הסמ"ע והש"ך ושאר פוסקים שלא הרגישו בזה ואפשר דבימיהם לא הי' עדיין נדפס חידושי הריטב"א על מס' שבועות ואולם כיון דאנן זכינו לאורו של הריטב"א שבועות צ"ע אצלינו אי יש לפסוק כן להלכה כדעת רבו של הריטב"א בכתובות כיון דהרבה מהראשונים חולקים בזה וצ"ע

(ב) סעיף ג ברמ"א ומ"מ אין דינו כד"נ כו'. כן הוא בריב"ש סי' רס"ו דבהודאות והלואות אפי' בדין מרומה לא בעי דרישה וחקירה כד"נ ממש. ועיין בש"ך בסי' ל' סק"ה וסי' ל"ג ס"ק ט"ז שחולק על הריב"ש בזה וכתב בסי' ל"ג שם דפשט הסוגיא דר"פ אד"מ לא משמע כדבריו. וכוונתו הוא בזה כיון דמוקי הך דקתני במתני' אחד ד"מ ואחד ד"נ בדרישה וחקירה דאיירי בדין מרומה הרי משמע דצריך דו"ח בדין מרומה כמו בד"נ ממש. וכ"כ גם התומים בסי' ל' סק"א. ולא ידעתי איך העלימו עיניהם מהריב"ש שם שהוא בעצמו שם נשמר מזה שכתב וז"ל ואע"ג דמתני' קתני אחד ד"מ ואחד ד"נ בדו"ח ורב פפא דמוקים לה בהודאות והלואות ובדין מרומה דמשמע דשווין הם ר"פ מוסיף הוא על אוקימתא דרבא דמוקים לה בדיני קנסות דבעי דו"ח כד"נ ממש ור"פ ה"ק אפי' בהודאות והלואות נמי בדין מרומה שייך דו"ח קצת כו' עיי"ש. ועיין גם בחידושי הר"ן בסנהדרין דף ל"ב שכתב ג"כ כדברי הריב"ש דבדין מרומה לא בעינן כל דיני דרישה וחקירה והעיר ג"כ בקושיא זו וכתב לתרץ בע"א דמשכחת לה היכא שהדיין חושש בכל הענין כולו שהוא מרומה דבכי האי הוא דצריך לעשות דרישה וחקירה בשלימות עיי"ש. וראיתי בהגהות הגאון מלייפניק הנדפס על הגליון ש"ע (והוא בדפוסי הש"ע הנדפס מחדש עם הקצה"ח והנתיבות אבל בדפוס הקדום הנדפס עם הנתיבות לבד לא נמצא דיבור זה) שכתב על דברי הרמ"א וז"ל נ"ב בחדושי הר"ן לסנהדרין דף ל"ב כתב בזה"ל וכתב הר"ד ז"ל אין הכוונה שנצרך כל דיני דו"ח כו' אלא שאם הדיין חושש בענין זה צד רמאות שהוא ידרוש ויחקור אותו צד רמאות שחושש בו כו' יעו"ש הרי דלא כדברי מהר"ב אשכנזי שחולק בתשובתו סי' ה' אדברי ריב"ש ויעוין עוד בחדושי הר"ן הנ"ל דף מ' ע"א במ"ש שם מ"מ נ"מ לד"מ היכא