אלפי מנשה חושן משפט עז

נמצא שם שום רמז לזה) והלא הרא"ש מיירי שם שסירב מלעמוד לד"ת עיי"ש בתשובת הרא"ש ד"ה ומה שתבע ר"ש שיפרע כו' עי"ש ואפ"ה כתב הרמ"א דא"צ לשלם יציאותיו כ"א כשתבעו בערכאות ברשות ב"ד. וא"כ לכאורה לא מהני בנ"ד מה שהשליח ב"ד מעיד שהזמינו לעמוד לדין וסירב מלבוא לחייב לשמעון לשלם הוצאות לראובן אם הב"ד אינן זוכרין אי נתנו לראובן רשות לילך בערכאות. אך נ"ל דכיון דהשליח ב"ד מעיד שהזמינו לדין וסירב מלבא שוב נאמן ראובן לומר דנטל רשות מהב"ד לילך בערכאות מצד חזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא דהא הי' בידו ליטול רשות מהב"ד כיון ששמעון סירב מלעמוד לדין ובודאי היו הב"ד נותנים לו רשות לילך בערכאות. ואף דקי"ל ביו"ד סי' קס"ט לענין עיסקא דאינו יכול להוציא ממון מצד החזקה דלא שביק התירא כו' וכדאיתא שם סעיף כ"ה ברמ"א שאם המלוה טוען שהלוה לו בהיתר והלוה טוען שהלוה לו באיסור אם המלוה בא להוציא מן הלוה נשבע הלוה היסת ונפטר עיי"ש התם שאני כיון דהלוה מכחישו בברי אבל היכא דאין הלוה מכחישו בברי שפיר מהני החזקה דלא שביק התירא אף להוציא וכמבואר בסי' ס"ז לענין פרוזבל דנאמן לומר פרוזבל הי' לי ואבד עיי"ש וכ"כ התומים שם ס"ק כ"ט עיי"ש. וא"כ הכא בנ"ד כיון דזאת נתברר ע"י השליח ב"ד ששמעון סירב מלבא לדין הרי שוב מה שטוען שמעון שבודאי לא נטל ראובן רשות ב"ד כיון שלא הזמינו אין זה טענת ברי שלא נטל רשות ב"ד דהא באמת הזמינו וסירב מלבוא לדין וא"כ שפיר נאמן ראובן שנטל רשות מהב"ד מצד החזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא ומהני אפי' להוציא. ובזה תמהתי על הנתיבות בסי' י"ד סק"ה בהא שכתב הרא"ש בתשובה והביאו הסמ"ע באם הנתבע כופר שלא הזמינו והתובע הביא עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו הו"ל כאומר לא לויתי דלא מהני עדים שלוה ופרע. וכתב הנתיבות וז"ל לא מיירי שתבעו הוצאות שהוציא בערכאות כי זה צריך שיברר שהי' ברשות ב"ד וכשמברר שנתנו לו ב"ד רשות ממילא יש בירור על סירובו רק שמיירי שהזמינו לפני ב"ד וסירב ונסע לב"ד אחר ועי"ז הוכרח התובע לנסוע ג"כ לשם ותובע ההוצאות מחמת שסירב לעמוד לב"ד ראשון עכ"ל. ולפי הנ"ל תמהתי דמה מקשה הנתיבות דלענין הוצאות שהוציא בערכאות צריך שיברר שהי' ברשות ב"ד הלא בכה"ג דמיירי הרא"ש א"צ כלל לברר שהי' ברשות ב"ד אפי' לענין הוצאות שהוציא בערכאות דהא איכא עדים שהזמינו וכיון דהנתבע כפר שלא הזמינו הוי כהודה לחובתו דסירב מלבוא לדין והעדאת עדים שלו שמעידין שבא מיד שהזמינו לא מהני כלל וא"כ, א"צ התובע לברר שהי' ברשות ב"ד דהא אמרינן דבודאי נטל רשות מהב"ד מצד החזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא ומהני אפי' להוציא וכנ"ל ולפי"ז רציתי לומר דבאמת כוונת הרא"ש הוא לענין הוצאות שהוציא בערכאות ולא כמו שדחק עצמו הנתיבות לפרש בענין אחר וכמו שהבאתי דבריו למעלה דהוא דוחק בעיני וקושית הנתיבות הנ"ל לק"מ וכמו שכתבתי אולם כאשר עיינתי בב"י סוף סי' י"א שהביא שם דברי תשובת הרא"ש הנ"ל וראיתי שם שכתב הרא"ש וז"ל ראובן תובע לשמעון שהזמינו לדין ולא בא ושיפרע קנס ההזמנה ושמעון כופר כו' עיי"ש. הרי בהדיא דהרא"ש מיירי לענין שיפרע קנס ההזמנה ולא לענין הוצאות. ולענין קנס ההזמנה לא בעינן רשות ב"ד. וכפי הנראה לא עיין הגאון בעל הנתיבות בתשובת הרא"ש שבב"י רק בסמ"ע לבד לכן דחק עצמו לפרש כוונת הרא"ש בענין אחר

ולכאורה מה שכתבתי לחייב את שמעון בנ"ד לשלם לראובן ההוצאות מטעם הנ"ל. זה הוא דוקא אי איכא עוד אחד עם השליח ב"ד שמעידין שהזמינו לדין וסירב מלבוא לדין אבל אי ליכא רק השליח ב"ד לבד הרי לא מהני כלל עדותו שסירב שמעון מלבוא לדין לענין להוציא ממון וכדאיתא בש"ע סי' י"א סעיף א' דלענין כתיבת הפתיחא בעינן שנים משום דהמנודה צריך לשלם שכר הסופר ואין מוציאין ממון עפ"י עד אחד. ועיין גם בכנה"ג סי' כ"ו שכתב ג"כ לענין רשות ב"ד לילך בערכאות דאין לתת רשות ב"ד עפ"י עדות השליח ב"ד לבד רק בעינן שנים וכן הסכים עמו התומים והנתיבות שם עיי"ש: אמנם אנכי בחידושי בסי' י"ד העליתי דדוקא לתת רשות ב"ד לילך בערכאות באותו יום שהזמינו ולא רצה לבוא בזה בעינן שנים שיעידו שלא רצה לבא לדין אבל לתת רשות ביום המחרת לילך בערכאות לא בעינן שנים והוכחתי כן מדברי הנתיבות סי' י"א סק"א (ועיין לעיל ריש ס"ק זה) וא"כ בנ"ד אף שלא הי' רק השליח ב"ד לבד שהעיד שלא רצה שמעון לבא לדין מהני עדותו לענין לתת רשות ב"ד לראובן ביום המחרת לילך בערכאות ושוב שפיר שייך לומר דבודאי נטל ראובן רשות מהב"ד לילך בערכאות מטעם דלא שביק התירא ואכל איסורא והב"ד בוודאי נתנו לו רשות ביום המחרת לילך בערכאות. לזאת אם גם כת"ה נוהג כן בעירו לתת רשות לילך בערכאות ביום המחרת אפי' עפ"י עדות השליח ב"ד לבד יש לחייב לשמעון לשלם ההוצאות לראובן בכל ענין. והנלע"ד כתבתי: סימן

טו

(א) סעיף א ברמ"א אפי' פתחו בדין אחר דנין אותו תחלה כו' כ"כ הריטב"א כתובות בשם רבו והובא בב"י אמנם מצאתי בהריטב"א שבועות ר"פ שבועת העדות שהביא שם ג"כ כן בשם הרמ"ה וכתב ע"ז וז"ל. ורבותי אומרים שזה אינו דאי עסוק בדינא דאחרינא עסוק במצוה הוא שפטור מכל מצוה ואפי' הוא מצוה רבה ולא אמרו לישרי תגרי' ברישא אלא שאעפ"י שבאו לפניו קודם לזה בעלי דינים אחדים וקיי"ל כקטן כגדול תשמעון לפטור אותם א' א' מסלקין להו משום עשה דכבוד תורה עכ"ל עיי"ש. והנה מה שחולקים על הרמ"ה משום דעוסק במצוה פטור ממצוה. באמת כבר נחלקו הראשונים אי היכא דאפשר לקיים שניהם אמרינן ג"כ עוסק במצוה פטור ממצוה והכא הרי אפשר לקיים שניהם דידון לת"ח ואח"כ ידון לאחרים. וא"כ י"ל דהרמ"ה ס"ל כדעת התוס' סוכה דף כ"ה דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן דעוסק במצוה פטור ממצוה אך גוף דברי הריטב"א שבועות הנ"ל לכאורה לא הבינותי דהא מה דאמרינן דעוסק במצוה פטור ממצוה הוא דווקא בשני מצות בזה אמרינן דאם עוסק במצוה זו פטור ממצוה אחרת וא"צ לבטל הראשונה שעוסק בה בשביל מצוה אחרת משא"כ כאן הרי מה שעוסק כעת בהמצוה שדן עכשיו לע"ה ומה שידון אח"כ לת"ח חדא מצוה הוא והיינו שמצות עשה הוא לדון דכתיב ושפטתם צדק וכמ"ש רש"י ז"ל כתובות דף ק"ו ריש ע"א וכ"כ הטור לעיל בסי' א' וא"כ אף אם יפסוק מדין ע"ה וידון לת"ח הרי ג"כ יקיים הך מצוה דושפטתם צדק במה שידון לת"ח וא"כ כיון דלגבי ת"ח איכא עוד מצוה