אלפי מנשה חושן משפט עו

הוא דקאמר כופין אותו לילך למקום ועד וכן מבואר בשלטי הגבורים פ' מצות חליצה ששם הוא מקור הדין עיי"ש

(ב) שם ברמ"א צריך לילך הבן כו'. אבל האב חייב לשלם להבן ההוצאות וכן הוא ברמ"א ביו"ד סי' ר"מ סעיף ח'

(ג) סעיף ה חייב לפרוע לו כל הוצאותיו. עיין סמ"ע שכתב בשם הריב"ש דהוא דוקא אם יצא הנתבע חייב בדין. ועיין בעיר שושן שהביא דעת הריב"ש בשם יש אומרים וצ"ע הלא לא מצינו בפוסקים מי שיחלוק עליו ואמאי כתב בשם י"א. ואפשר משום שהוא דעת יחיד ולא מצינו כן לשאר פוסקים לכן כתבו בשם י"א וכ"כ הסמ"ע בסי' ט"ז סק"ח ובסי' כ"ו ס"ק י"ג שדרך המחבר לכתוב יש מי שאומר כל מקום שמצא דין שהוא דעת יחיד ולא מוזכר בשאר פוסקים עיי"ש ולאו דוקא ביש מי שאומר הוא כן אלא גם גבי י"א וכ"כ הפרמ"ג בהקדמה ליו"ד בכלל ב' בשם הכנה"ג עיי"ש:

ואולי גם דרך הלבוש הוא כן. ועיין בתומים שתמה על דינא דהריב"ש הא הך דצריך לשלם הוצאות שגרם לו ע"י סירובו יליף לה רבינו מאיר מהא דצריך לשלם הוצאות דשטר פתיחא שכתבו עליו בב"ד כשהזמינו ולא בא והלא התם משמע אף שיצא זכאי בדין צריך לשלם עבור כתיבת הפתיחא והעלה שם לפי"ז דהיכא דאין התובע תבעו ברמאות רק שחשב שהדין עמו חייב לשלם אף שיצא הנתבע זכאי בדין ואם נתברר שתבעו בטענות שקר א"צ לשלם עיי"ש. ולא ידעתי הלא משכר כתיבת הפתיחא יש ללמוד דאפי' אם נתברר שתבעו בטענות שקר חייב לשלם דהא התם בשכר כתיבת הפתיחא לא מצינו ג"כ חילוק זה דהיכא דנתברר שתבעו בשקר פטור מלשלם אלא משמע דלעולם חייב לשלם שכר כתיבת הפתיחא. וא"כ ה"נ לענין כל הוצאותיו חייב לשלם אף אם נתברר שתבעו בשקר. גם מצאתי ראיתי לבעל קרבן עדה בירושלמי סוטה פ"ט הלכה י"א שהוכיח שם בשירי קרבן מהירושלמי שם דלא כהריב"ש דאיתא בירושלמי שם בראשונ' הי' מעשר נעשה לשלשה חלקים שליש למכירי כהונה ושליש לאוצר כו' אר"י בר"ב מאן דהוי סליק למידון בירושלים עד תלת איגרן הוי יהיב מדילי' מכאן ואילך משל אוצר. ומפרש הק"ע מאן דהוי עולה לירושלים לדון עד שלשה התראות לבעל דינו שיבא הי' מתפרנס משל עצמו ואם סירב הבע"ד ולא בא לאחר שלשה התראות הי' נותנין להתובע לפרנסתו משל האוצר עיי"ש וכתב בשירי קרבן שם הטעם שלאחר שלשה התראות היו נותנים משל האוצר כיון שהסרבן צריך לשלם לזה הוצאותיו ולא יהא הפסד להאוצר ולפי"ז ע"כ אף שיצא הנתבע זכאי בדין צריך לשלם הוצאותיו של התובע דאל"כ הרי אכתי יהא הפסד להאוצר אם יצא הנתבע זכאי בדין עיי"ש (הפני משה שם מפרש דברי הירושלמי הנ"ל על דרך אחר ולא כפי' הק"ע. אולם דברי הירושלמי הנ"ל הם ג"כ בירושלמי סוף מס' מעשר שני ושם מפרש הפ"מ ג"כ כפירוש הק"ע הנ"ל וכתב שם דזה הפירוש הוא עיקר עיי"ש). ולפי"ז יש ראיה נמי משם דאף אם נתברר שהתובע תבעו בטענת שקר ג"כ חייב הסרבן לשלם לו הוצאותיו דאל"כ איך נותנים להתובע משל האוצר הלא פן יתברר שהתובע תבעו בטענות שקר ולא יצטרך הסרבן לשלם לו הוצאותיו ויהא הפסד להאוצר. ולדינא לפענ"ד צ"ע בכל זה. ועיין בשו"ת ושב הכהן סי' צ"ט שגם הוא עמד בקושית התומים על הריב"ש והוא ז"ל רוצה שם לומר דכוונת הריב"ש הוא שיצא הנתבע חייב בדין היינו על סירובו שסירב מלעמוד לדין לאפוקי אם יש לו איזה התנצלות על סירובו דבזה פטור מלשלם אבל אם נתחייב בענין סירובו אעפ"י שיצא זכאי בדין גם הריב"ש מודה דחייב לשלם ההוצאות עיי"ש. אולם דבריו דחוקים כי לא משמע כן מלשון הריב"ש. ועיין בגדולי תרומה שער ג' חלק ח' שנתקשה שם על גוף דינו דהר"מ הנ"ל איך למד הך דצריך לשלם הוצאות להתובע מהא דצריך לשלם להסופר שכר כתיבת הפתיחא והאריך קצת והניח בצ"ע. ומהירושלמי הנ"ל יש ראי' לדינו דהר"מ

(ד) שם ברמ"א ובלבד שעשאו ברשות ב"ד כדלקמן סי' כ"ו. שם בסי' כ"ו סעיף ב' כתב המחבר דאם לא רצה לבוא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני עכו"ם. ועיין בכנה"ג שם בהגהות הטור אות י"ח שכתב דדוקא שנתברר לנו בעדים שאינו רוצה לבוא לב"ד אבל השליח ב"ד לבד אינו נאמן לענין לתת רשות לבע"ד לילך בערכאות להוציא ממון וכדאמרינן בפ' הגוזל בתרא דשליח ב"ד אינו נאמן לפתיחא דממונא הוא מחסר עיי"ש. והתומים שם הביא דברי הכנה"ג וכתב שלא ראה נוהגין כן אלא כשהשליח ב"ד אמר שאינו רוצה לבוא נותנין רשות ב"ד לשכנגדו לילך בערכאות ועיי"ש מ"ש לישב המנהג וסיים דמ"מ יש לחוש להוראת בעל כנה"ג דדבריו מסתברים עיי"ש. והנה לפמ"ש הנתיבות בסי' י"א סק"א דמה שצריך שנים שיעידו שלא רצה לבא לדין לענין כתיבת פתיחא היינו משום דאם לא רצה לבא מנדין אותו מיד ואנו צריכין לעדות השליח שאמר הבע"ד שלא יבא לכן שפיר בעינן שני עדים אבל לנדות אותו למחרת שראינו שלא בא בזה א"צ לעדות השליח ולענין גוף השליחות אם עשה שליחתו סומכין על החזקה דשליח עושה שליחתו ולגבי שליח ב"ד מהני החזקה אף נגד הוצאות ממון וכותבין פתיחא עיי"ש ודבריו נכונים. וא"כ ה"כ לענין לתת רשות לילך בערכאות דוקא לתת רשות באותו יום לילך בערכאות בזה בעינן שני עדים שיעידו שלא רצה לבא אבל ביום המחרת שראינו שלא בא שפיר נותנין לו רשות לילך בערכאות וא"צ שני עדים וכמו דכותבין פתיחא. ותמה אני על הגאון בעל הנתיבות שבסי' כ"ו סק"ז בחידושים הסכים להכנה"ג והתומים הנ"ל וכתב סתם דאין נותנין רשות לילך בערכאות אא"כ שמבורר לנו ע"י שני עדים עיי"ש ומשמע מדבריו שלעולם צריך לענין זה שני עדים והלא לפי דבריו שבסי' י"א הנ"ל א"צ שני עדים רק לענין לתת רשות מיד באותו יום לילך בערכאות אבל לתת רשות ביום המחרת א"צ שני עדים וכמ"ש

נשאלתי מרב א' ראובן תבע משמעון בערכאות את חובו וכשראה שמעון שאינו זוכה בדיניהם הפציר שמעון בראובן לילך לב"ד לדון עמו בד"י. ועתה תובע ראובן משמעון בב"ד את הוצאות שהוציא עליו בערכאות שהי' מוכרח לילך בערכאות כי שמעון סירב מלעמוד עמו לד"ת וגם הי' לו רשות מהב"ד לילך בערכאות ושמעון השיב שלא הזמינו כלל שיעמוד עמו לד"ת ובודאי לא הי' לו ג"כ רשות ב"ד כיון שלא הזמינו והשליח ב"ד מעיד שהזמינו וסירב מלבוא לדין והב"ד אינם זוכרין אם נתנו לראובן רשות לילך בערכאות איך דיינינן להאי דינא. וזאת אשר השבתי בקיצור מילין. הנה בודאי סירוב לבד בלא רשות ב"ד לא מהני לחייב את המסרב לשלם ההוצאות וכמבואר ברמ"א סי' י"ד סעיף ה' שכתב ובלבד שעשאו ברשות ב"ד. והרי הרמ"א קאי התם על היש חולקין שהביא שם והוא דעת הרא"ש בתשובה כלל ק"ז סי' וא"ו (ומה שציין הרמ"א תשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' ב' וכן הוא בב"י ט"ס הוא כי לא