אלפי מנשה חושן משפט עה

סבר דבעינן ג"כ דעת הבע"ד והלכה כחכמים דאמרי לא בעינן עכ"ל. וראיתי בספר גאון צבי שתמה על דברי הפרישה האלו דהא בש"ס ר"פ ז"ב מסיק דדעת הדיינים לכ"ע אפי' לר"מ בעינן מכח הא דר"י א"ר וכי פליגי ר"מ ורבנן בדעת הבע"ד דר"מ מצריך נמי דעתו אלמא דטעמא דחכמים הוא לאו מטעם דאין העדים חותמין כו' דא"כ ליבעי תרתי כר"מ. ואולי לזה כיוון הש"ך במ"ש עיין בסמ"ע סק"ב ודבריו לא נהירין לי עכ"ל הגאון צבי. אמנם לא נהירא לי לומר דהש"ך כיוון בזה לדברי הפרישה ולמ"ש הג"צ חדא דהו"ל להש"ך להראות מקום לדברי הפרישה ולא להסמ"ע סק"ב כיון דבסמ"ע סק"ב לא כתב כלל שום דבר. ועוד דהו"ל להש"ך לציין דבריו אהא דכתב המחבר למעלה דהדיינים בוררים להם דיין השלישי דע"ז סובבים דברי הפרישה שם וגם הסמ"ע סק"ב שכתב עיין פרישה ציין זאת על דברי המחבר האלו. ועוד דאיני רואה כאן שום תימה על דברי הפרישה הנ"ל ומה שהקשה הג"צ דאם חכמים ס"ל כר"י א"ר ליבעי תרתי אין בזה אפי' ריח קושיא כלל דהרי מכח הא דר"י א"ר לא בעינן רק דעת הדיינים ומה דבעי ר"מ גם דעת בע"ד ולרבנן ל"ב דעת בע"ד זה לא תליא כלל בהא דר"י א"ר. ועיין בירושלמי ר"פ ז"ב שמפרש שם טעמא דר"מ וטעמא דרבנן וא"כ שפיר אף דס"ל לרבנן הא דר"י א"ר מ"מ שפיר ס"ל דלא בעינן דעת בע"ד וכמ"ש בירושלמי שם טעמייהו. ובאמת דברי הפרישה הם ממש כלשון הגמרא ואין לדבריו שום פירכא כלל סוף דבר דלע"ע לא זכיתי להבין כוונת הש"ך הנ"ל בין אם כיוון על הסמ"ע סק"ב ועל הפרישה הנ"ל ובין אם כיון על דברי הסמ"ע סק"ג

(ב) שם ברמ"א יכולים להשוות עצמן י"א דא"צ לברור שלישי עיין בתומים שכתב דבגמרא משמע להיפך דקתני ד"ו בשלשה ז"ב לו אחד כו' ומבואר דפירשו איך הוא ד"מ בג' דז"ב לו אחד וכן השני כו' ולפי שיטה זו ממ"נ אי אין מסכימים לדעה אחת פשיטא דבג' דהא צריכים הכרע ואי דמסכימים לדעה אחת הא בשנים סגי ואיך קתני שלשה וכן בגמרא שאל מאי שנא דעבדי הכי דבורר להם ז"א וז"א ואי כהנ"ל הלא עושים מבלי להרבות בדיינים אם ישוו עצמן בדין עיי"ש. ולפיענ"ד אין מכל זה ראי' להיפך כלל דמ"ש דמבואר דהך דקתני שלשה קאי אזבל"א אנכי לא ראיתי היכן מבואר כן ואדרבה ממה דפריך בגמרא שם מאי זבל"א וזבל"א הא בתלתא סגי משמע דמה דקתני שלשה לא קאי אזבל"א ועיין גם ברש"י ובתוס' שם דמבואר ג"כ כן. והן אמת דראיתי בחידושי הר"ן שם במתני' דהוא מפרש כך דכוונת המתני' הוא ד"מ בשלשה כיצד זבל"א כו' עיי"ש. אבל באמת אין זה מוכרח לפרושי כן ושפיר י"ל דהמהרי"ו שממנו נובע דינו של הרמ"א כאן לא מפרש כהר"ן. גם מ"ש התומים דמאי קאמר בגמרא מאי שנא דעבדי הכי כו'. הנה לפי המתבאר מדבריו נראה דהוא הבין דקושית הש"ס הוא דאמאי עבדי הכי לברור דיינים בזבל"א מדוע לא יקבלו שניהם ב"ד של שלשה לדונם. ומש"ה הוקשה לו לשיטת מהרי"ו הלא שפיר עושים כן כדי שלא להרבות בדיינים אם ישוו עצמם בדין. אמנם הר"ן בחידושיו שם מפרש על דרך אחר וז"ל מ"ש דעבדי הכי כיון דלר"מ כפי הסכמת שניהם ברירת השלישי שהוא העיקר כך הי' אפשר שיברור לו האחד כל השלשה ויודה לו השני ברירתו דבשלמא לרבנן נראה דזה בורר את שלו וז"ב את שלו נסתלקה המחלוקת בין הבעלי דינין שהדיינים עצמן יבררו הג' אלא לר"מ מ"ש דעבדי הכי עכ"ל. ולפי"ז אף לשיטת מהרי"ו דאם השנים יכולים להשוות עצמן א"צ לברור השליש' מ"מ מקשה הגמרא שפיר לר"מ דמאי שנא דעבדי הכי דכל אחד מהבע"ד בורר דיין אחד לעצמו יברור בע"ד אחד את שניהם והבע"ד השני יודה לו על ברירתו

(ג) סעיף ד אפי' ע"א מעיד כדבריו. כ"כ הטור ועיין בתומים שהקשה על זה דבאוקימתא קמייתא בסנהד' ר"פ ז"ב דמוקי לרישא בפסול דיינים בערכאות שבסורא והסיפא בפסול עדים בבא הוא ואחר לפסלו בפגם משפחה. אמאי לא מוקי גם רישא בכה"ג בבא הוא ואחר לפסלו בפגם משפחה ותרתי צריכא רישא להודיע כח דרבנן דאפי' בדיינים דאיכא בי דינא אחרינא מ"מ אינו נאמן. וסיפא להודיע כח דר"מ דאפי' בעדים נאמן וע"כ דלהך אוקמתא בבא הוא ואחר לכ"ע גבי דיינים נאמנים דאין כאן נגיעה כיון דיש בי דינא אחרינא ועי"ש שנדחק בזה. ואנא בעניי גברא רבא קא חזינא ותיובתא לא קחזינא דהלא ר' יוחנן הוא דמוקי הרישא בערכאות שבסורא ור' אלעזר הוא דמוקי הסיפא בבא הוא ואחר וא"כ שפיר י"ל דר"א דמוקי הסיפא בבא הוא ואחר מוקי גם הרישא בכה"ג והן אמת דרש"י ז"ל מפרש שם גם אליבא דר"א דהרישא מיירי בערכאות שבסורא. אבל הא שפיר י"ל דדעת הטור הוא דלא כפרש"י ושוב מצאתי ראיתי בס' תורת חיים בסנהדרין שם שהעיר בזה דרש"י והטור מחולקים בזה עיי"ש. ועיין גם בחידושי הר"ן שם ד"ה כל כמיני' כו' דמבואר שם בהדיא דמה דמוקי ר"א בבא הוא ואחר כוונתו הוא לאוקמי גם הרישא בכה"ג עיש"ה. אך זאת צ"ע לי בדברי הר"ן שם דהוא כתב כן לפרש דברי רש"י שם עיי"ש והלא דעת רש"י ז"ל אינו כן וגם הר"ן בעצמו שם לקמן בד"ה א"ר אלעזר הביא דעת רש"י דר"א לא קאי רק אסיפא אפסול עדים ולא ארישא אפסול דיינים עיי"ש וצ"ע. סימן

יד

(א) סעיף א ברמ"א. שכל זמן שיש ב"ד בעיר כו' עיין בשו"ת שיבת ציון סי' צ"ז שהקשה על הרמ"א שסותר דברי עצמו דהכא כתב דעכשיו אין לנו לא ב"ד הגדול ולא בית ועד ואין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לדון בב"ד אחר ובאע"ז סי' קס"ו ס"א כתב שאם היבם דר בין הכותים או בין הדיוטות שאינם יודעין סדר חליצה כופין אותו לילך למקום ועד ויפטור יבמתו ותירץ דהרמ"א באע"ז דמיירי שהיבם דר במקום שאין שם ב"ד וע"כ צריך הוא לילך ממקומו למקום שיש בו ב"ד אוקמי' אדינא שצריך לילך למקום שיש בו ב"ד חשוב. ובחו"מ מיירי שיש ב"ד בעיר ע"כ אין כופין אותו לילך לב"ד חשוב עיי"ש. ויוצא מדבריו דאם הוא דר במקום שאין שם ב"ד כופין אותו אף בזה"ז לילך לב"ד חשוב שבדור. אמנם לפע"ד ז"א אלא אפי' אם אין ב"ד בעירו אין כופין אותו לילך רק למקום ב"ד שהוא יותר סמוך לעירו ולא להב"ד חשוב. וכן נראה מדברי הרמ"א כאן שכתב אח"ז וז"ל אבל אם אין שם ב"ד כל אחד יכול להכריח חבירו שילך עמו לב"ד לדון עמו עכ"ל. הרי דכתב סתם שילך עמו לב"ד ולא קאמר לב"ד חשוב וע"כ דאפי' בכה"ג אינו יכול לכופו לילך רק למקום ב"ד הסמוך לעירו. ומה שכתב הרמ"א באע"ז שם דכופין אותו לילך למקום ועד נלע"ד דאין כוונתו דוקא למקום שיש ב"ד חשוב אלא עיקר כוונתו הוא דהדיינים אינן צריכין לילך להיבם רק היבם צריך לילך למקום הדיינים והיינו למקום הועד שלהם וזה