אלפי מנשה חושן משפט עג

(ב) סעיף ז דפשרה צריכה קנין. נדרשתי לאשר שאלוני. רב אחד שמת והניח שני בנים שממלאים מקום אביהם בחכמה וביראה ורצו שניהם לכהן תחת אביהם לקבל עליהם עול משרת הרבנות ועי"ז לא רצו אנשי העיר לקבל לרב לא לזה ולא לזה והתפשרו האחים ביניהם מעצמן בלא קנין שהבן הבכור יכהן תחת אביו ועל אופן זה שהוא יתן לאחיו הצעיר סך כך וכך בכל שבוע וקבלו הקהל את הבן הגדול לרב. ועתה הבן הבכור שהוא הרב אינו רוצה ליתן לאחיו הצעיר מה שהבטיח לו מה הדין בזה. וזה דברי תשובתי. הנה מה שהי' הפשר בלא קנין כבר כתב הש"ך בסי' י"ב ס"ק י"ב בשם תשובת מהר"מ מלובלין דפשרה שעושין הבעלי דינים עצמן ביניהם מהני אפי' בלא קנין. וא"כ בנ"ד שהאחים עשאו הפשרה ביניהם מעצמן מהני אפילו בלא קנין. ואולם הא כתבו האחרונים ה"ה הנב"י במהדו"ק חחו"מ סי' למ"ד והב"ש אחרון והנתיבות דכוונת מהר"מ הוא דוקא מתובע לנתבע מהני בלא קנין ואין התובע יכול לחזור מהפשר כיון דלגבי התובע אנו דנין מטעם מחילה ומחילה א"צ קנין אבל מנתבע לתובע צריך קנין אף שעשאו הפשרה ביניהם מעצמן ויכול הנתבע לחזור. וא"כ הרי בנ"ד הוי ג"כ מנתבע לתובע דהבן הצעיר תובע מאחיו הבכור מעות שבוע ולא מהני הפשר בלא קנין. והן אמת דהשעמ"ש האריך מאוד בדין זה והעלה דאף מהנתבע להתובע מהני הפשרה שביניהם מעצמן בלא קנין עיי"ש. אמנם מלבד דיש לי לפקפק הרבה בדברי השעמ"ש שם ואין הזמן עמדי כעת להאריך. ועוד דבודאי אין להוציא ממון מיד הנתבע נגד דעת כל האחרונים הנ"ל והמוחזק יכול לומר קים לי כדעת הסוברים דמנתבע לתובע פשרה צריכה קנין אפי' בכה"ג ועוד דבנ"ד בלא"ה אכתי יש לומר דלא מהני הפשר. והוא דהנה קיי"ל דבכל המינויים שבישראל בניהם קודמין לכל אדם דירושה הוא להם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מלכים ה"ז ומקור דין זה הוא בספרי פ' שופטים. ואמנם המג"א סוף סי' נ"ג הביא בשם הרשד"ם והרמ"ע בס' ע"מ שכתבו דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדון אין בניהם קודמין כי כתר תורה אינו בירושה עיי"ש. ועיין גם בח"ס חאו"ח סי' י"ב שהחזיק בדעת הרשד"ם והרמ"ע והביא גם ראיות לזה וכתב שם עוד דלא נאמר דין זה, דבניהם קודמין רק במינויי שררה כגון מלך וכדומה דפרט הירושלמי בפ' עשרה יוחסין. אבל לא אהוראה ורבנות וכדומה. ומ"ש הרמ"א ביו"ד סוף סי' רמ"ה גם ברבנות דבנו קודם כוונתו הוא בשררות ולא ברבנות עיי"ש. אולם דינו של הרמ"א שם נובע מהריב"ש סי' רע"א והמעיין בתשובת הריב"ש שם יראה דהוא כתב כן לענין הוראה ורבנות עיי"ש. ועיין גם במבי"ט ח"ג סי' רי"ש שכתב בהדיא דגם בחכם המרביץ תורה בנו קודם וה"ה בכל המינויים הן חזן הן שוחט הן מוהל עיי"ש והראיות שהביא הח"ס שם לדעת הרשד"מ והרמ"ע כבר הארכתי במק"א בתשובה ודחיתי כל ראיותיו וגם הוכחתי בראיות ברורות דשייך חזקה בכל המנויין ולא אמנע מלהביא אומר הבא מן החדש מה שעלה במצודתי כעת להביא ראיה דגם בכתר תורה שייך חזקה זו. מהא דאיתא בש"ס ב"ב דף י"ב ע"ב מר בר רב אשי דהוי קאי ברסתקא דמחוזא שמעי' להאי שוטה דקאמר ריש מתיבתא דמלך במתא מחסיא טביומי חתים אמר מאן חתים טביומי ברבנן אנא ש"מ לדידי קיימא לי שעתא קם אתא אדאתא אימנו רבנן לאותבי' לרב אחא מדפתי ברישא כיון דשמעו דאתא שדור זוגא דרבנן לגבי' [דמר בר"א] לאמלוכי בי' עכבינהו הדר שדור זוגא דרבנן אחרינא עכבינהו גבי' עד דמלו בי עשרה כיון דמלו בי עשרה פתח הוא ותנא ודרש כו' ועיין פרש"י שם פתח ותנא ודרש ונעשה ראש ישיבה ויש להקשות איך הי' מותר לו למר בר רב אשי להיות שם ראש ישיבה הלא כיון דרצו למנות לר"א מדפתי לראש ישיבה. א"כ הוי עני המהפך בחררה כו' ואף דזה הוי כמו מתנה ובמתנה והפקר קיי"ל דל"ש עני המהפך בחררה כו'. אולם הא התוס' קידושין דף נ"ט ע"א ד"ה עני כתבו דבדבר דאומנתו בכך אליבא דכ"ע שייך עני המהפך בחררה כו' אף בדבר הפקר ועוד מה יענה לשיטת הפוסקים דגם במתנה והפקר שייך עני המהפך בחררה כו'. וע"כ צ"ל כיון דרב אשי אביו הי' ראש ישיבה במתא מחסיא וכמ"ש רש"י ז"ל בשבת דף י"א ע"א עיי"ש. לכן הי' שייך ההתמנות ראש ישיבה במחסיא למר ברי' מכח חזקה לכך שפיר הי' רשאי מר בר"א להיות שם ר"י אף דרצו לאותבי לר"א מדפתי. ומה נעים לפרש בזה דברי רש"י שם שיעלה כהוגן מ"ש שם בד"ה לאימלוכי בי' וז"ל ליטול עצה ורשות להמליך את רב אחא עכ"ל. ולכאורה צ"ע דהרי פשט לישנא דלאימלוכא בי' אינו אלא ליטול עצה ומה הוסיף רש"י ז"ל לומר גם ליטול רשות. ולפי האמור א"ש כיון דהי' שייך החזקה למר בר"א לכך הוצרכו גם ליטול רשות ממנו להמליך את רא"מ. הרי בהדיא דשייך חזקה זו גם בכתר תורה [וראש ישיבה אינו מינויי שררה וכמבואר ג"כ מדלא חשיב בירושלמי קידושין שם בהדי מינויי שררה:

וא"ל מהא דאיתא בב"ב שם ריש מתיבתא דמלך במתא מחסיא הרי דנקט לשון מלך. וע"כ דגם ר"י הוי כמינויי שררה. דז"א דעל כל ענין התמנות שייך לשון מלוכה. אבל אין זה שררה]. ומזה אמרתי להביא ראי' נכונה למה דנחלקו האחרונים בעניני חזקת מינויין דאם מת והניח בנים קטנים ונתמנה אחר וכשהגדילו הבנים אי שייך להם שוב החזקה או"ד אמרינן כיון דאידחי אידחי. ועיין באשל אברהם באו"ח סי' נ"ג. ומהש"ס הנ"ל יש ראיה דשייך להם החזקה ולא אמרינן כיון דאידחי אידחי והוא עפימ"ש בסדר הדורות גבי טביומי דבמות רב אשי הי' מר ברי' בר חמש שנים ואחר רב אשי הי' ראש ישיבה במתא מחסיא ר"ה ב"נ ואחריו מרימר ואחריו רב אידי ואחריהם מר בר ר"א עיי"ש. ואי נימא דאם נפסק אחר בנתיים שוב ל"ש החזקה להבנים א"כ שוב קשה על מר בר"א איך הי' מותר לו לדחות את רא"מ וכנ"ל וע"כ צ"ל דלא אמרינן כיון דאידחי אידחי

ולא אכחד מה דלכאורה יש לפקפק בראי' זו והוא עפ"י מ"ש הרמ"א ביו"ד סוף סי' רמ"ה דרב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם עיי"ש וא"כ בלא"ה שפיר הי' מותר למר בר"א להיות שם ראש ישיבה אף דרצו לאותבי' לרא"מ: אולם זה אינו עומד לנגדינו לסתור. חדא עפ"י מה שהוכחתי בחידושי על חו"מ בסי' ט' [והוא שם סק"ד] מתשובת מהרי"ו שממנו הוא מקור דינו של הרמ"א שם דמה דמותר להשני לבא ג"כ ללמוד שם אפי' היכא דהקהל קבלו עליהם את הרב הראשון זה הוא מטעם דקנאת סופרים תרבה חכמה. והרי התם דרצו לקבל את רא"מ א"כ הרי צריך לומר דמש"ה הי' מותר למר בר רב אשי להיות שם ג"כ ראש ישיבה הוא משום דקנאת סופרים תרבה חכמה והנה זה פשוט דקנאת סופרים תרבה חכמה ל"ש אלא כשהשני גרס טפי מן הראשון וכן יש להוכיח מש"ס ב"ב דף כ"א ע"א בהא דמקרי דדרדקי ולפי פירוש האספ"ז שם עיי"ש היטב. והא מר בר"א ורב אחא מדפתי היו שוים בחכמה