אלפי מנשה חושן משפט ע

שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה אפ"ה יכול השני לבוא לדור שם ולהחזיק ברבנות עיי"ש. וכתב הש"ך לפרש הא דכ' הרמ"א אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון היינו שכר חופות וקידושין וכדומה וכמ"ש בפסקי מהרא"י כי על קיבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן והאיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחי' לבלתי ישיג אחר בהם עיי"ש. והרי הרמ"א מיירי שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב וכמ"ש הרמ"א בהדיא. והיינו שקובעין אותו לכך ואפ"ה כתב הש"ך בשם מהרא"י דעל פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר. והן אמת דראיתי בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ר"ל שכתב על דברי הרמ"א הנ"ל דהמעיין בגוף דברי מהרא"י ומהרי"ו יראה כי אין דברים אלו נאמרים אלא בימיהם שלא קבלו הרב כפועל אלא כל ת"ח הנהיג בני עירו שהי' דר שם וממילא הי' פרס הקצוב מחופות וקידושין וכדומה אבל בזמה"ז שמקבלים רב ועוקר דירתו ממקומו ובא לכאן וקוצבים לו שכירתו כמו שמשכירים פועל ובתוך אותו הקצבה הוא שכרו מחופות וקידושין וכדומה בזה ל"ש לומר מה אני בחנם כו' עיי"ש. ורצונו בזה לחלוק על הרמ"א שכ' דאפילו קבלו הקהל את הרב הראשון עליהם ג"כ מותר לקפח פרנסתו מטעם מה אני בחנם כו'. אולם כאשר אנכי עיינתי בגוף תשובת מהרא"י ומהרי"ו (תשו' מהרי"ו בענין זה נדפס גם בפסקי מהרא"י סי' קכ"ו) ראיתי שבאמת העובדא דמיירי המהרי"ו ומהרא"י שם הי' שלא קבלו הקהל את הרב הראשון כלל אבל הא כתב בהדיא המהרי"ו שם דאין חילוק בין אם בני העיר קבלו עליהם ת"ח הראשון לראש ולקצין בין אם לא קבלו עליהם ובכל ענין לא מצי מעכבי עיי"ש

אמנם אחר העיון ראיתי דליכא סתירה כלל לדברי התוי"ט והח"ס ממ"ש המהרי"ו דאפי' אם קבלו בני העיר עליהם את הרב הראשון לא מצי מעכבי. והוא דמהרי"ו כתב שם דמש"ה יכול הרב השני לבוא ג"כ למקום הרב הראשון ואין הראשון יכול למחות בידו משום דקנאת סופרים תרבה חכמה והביא כן בשם הא"ז עיי"ש [עיין במהרש"א בח"א ב"ב דף כ"א שכתב דקנאת סופרים תרבה חכמה ל"ש רק בסופרים שלא הגיעו למעלת החכמים כמו המקרי דרדקי אבל בת"ח ל"ש קנאת סופרים תרבה חכמה עיי"ש ומדברי הא"ז ומהרי"ו הנ"ל מבואר בהדיא דגם בתלמידי חכמים שייך קנאת סופרים תרבה חכמה] ולפי טעם זה שפיר אף דקבלו עליהם את הרב הראשון אינו יכול למחות להרב השני ויש לדמות זאת להא דאמרינן בב"ב דף כ"א ע"א וכן קיי"ל ביו"ד סי' רמ"ה סעיף י"ח גבי מלמד דאם יש כאן מלמד תינוקת ובא אחר דגרס טפי מיני' מסלקין הראשון מפני השני עיי"ש ומשמע אף דכבר קבלו את הראשון למלמד מסלקין אותו מפני השני וכ"כ בהדיא הפ"ת שם בשם ס' בני חייא עיי"ש וה"נ ברבנים ולומדים לרבים מכח קנאת סופרים תרבה חכמה כל אחד יתאמץ לגרוס טפי מחברי' לכן אף שקבלו בני העיר את הרב הראשון אינו יכול למחות להרב השני לבוא ג"כ ללמוד שם. אבל באמת מטעם מה אני בחנם כו' אינו יכול השני לבוא ג"כ ללמוד שם ולקפח פרנסת הראשון היכא דהקהל קבלו עליתם את הרב הראשון. ומ"ש מהרא"י הטעם דמש"ה רשאי הרב השני לבוא ג"כ ללמוד שם ולקפח פרנסת הראשון משום דעל שכר זה אנו בושים דמה אני בחנם כו' באמת הוא לא איירי כלל היכא שהקהל קבלו עליתם את הרב הראשון אלא הוא קאי שם על גופא דעובדא שם דמיירי שהקהל לא קבלו עליהם כלל את הרב הראשון הלכך שפיר שייך מה אני בחנם כו' אבל היכא קבלו עליהם את הרב הראשון ל"ש מה אני בחנם כו' שיהא רשאי הרב השני לבא ג"כ ללמוד שם ולקפח פרנסת הראשון. ורק מטעם קנאת סופרים תרבה חכמה מותר אפי' היכא שהקהל קבלו עליהם את הרב הראשון וכמ"ש מהרי"ו. וגם מטעם קנאת סופרים תרבה חכמה אינו רשאי הרב השני רק ללמוד ג"כ שם אבל לקפח פרנסת הראשון אפי' מקצת פרנסה אסור דהרי גם במלמד דמסלקין הראשון מפני השני היכא דהשני גרס טפי מן הראשון אבל הא פשיטא דהבעלים חייבין לשלם להראשון כל שכרו אם קבלו אותו וכן מבואר בהדיא בהרדב"ז ח"א סי' רפ"ה עיי"ש. ומהרי"ו שם שכתב דמטעם קנאת סופרים תרבה חכמה מותר להשני לבוא למקום הראשון אפי' היכא דהקהל קבלו עליהם את הרב הראשון הוא לא איירי רק לענין לימוד שילמוד ג"כ שם אבל לענין שיתא מותר להרב השני לקפח פרנסת הראשון לא מיירי כלל המהרי"ו שם עיי"ש ושפיר י"ל דהמהרי"ו ס"ל דהיכא דקבלו בני העיר את הרב הראשון אסור להרב השני לקפח כלום אפי' השכר מחופות וקדושין וכדומה כיון דבכה"ג ל"ש מה אני בחנם כו' וכדעת זקיני התוי"ט והח"ס ותבן

(ה) שם באותו סעיף כל דיניו שדן בטלים עיין בנתיבות סק"ג שכתב וז"ל בכנה"ג בשם מהרי"ט כתב ודוקא דין התלוי בשודא כו'. ולפענ"ד נראה דחז"ל בטלו ממנו שם דיין והוי כטען חוץ לב"ד כו' עיי"ש בנתיבות וכ"כ המהרי"ט שם בעצמו והוא בח"א סי' ס"ט וכפי הנראה לא עיין הגאון בעל הנתיבות בגוף ספר המהרי"ט רק בכנה"ג לבד

סימן

יוד

(א) סעיף א עד שיחמיצנו כן הוא לשון הטור. ומדבר הב"י והסמ"ע נראה דהם הבינו דהטור כיוון בזה למה דדרשינן בסנהדרין דף ל"ה אשרו חמון אשרי דיין שמחמיץ את דינו ופרש"י שמשהה את דינו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו עיי"ש. ולדעתי העני' א"א לומר כן דהא מה דדרשינן שם הקרא דאשרו חמוץ אשרי דיין שמחמיץ את דינו זה קאי על ד"נ. ומש"ה בד"נ אין גומרין לחוב בו ביום עיי"ש בגמרא וכ"כ בהדיא הר"ן בחדושיו שם דהאי קרא בד"נ מיירי דכתיב לעיל מיני' ידיכם דמים מלאו עיי"ש. אלא דהטור נמשך בזה אחר לשון הקרא דכי יתחמץ לבבי שהביא הטור שם ולא אחר קרא דאשרו חמוץ. ועיין גם בב"ח שכתב וז"ל מה שאמרו בפאד"מ אשרו חמוץ אשרי דיין שמחמין את דינו אינו אלא בד"נ ולמימרא דבעי הלנה כו' ומש"ה לא הביא רבינו הקרא דאשרו חמוץ אלא קרא דכי יתחמץ לבבי לאורויי דאף בד"מ בעינן חימוץ אע"ג דלא בעי הלנה ונפקא לי' מכי יתחמץ עכ"ל ודבריו אמתים

(ב) סעיף ד דין פרוטה כדין של מאה מנה הב"ח והטו"ז הקשו למאי הלכתא כתבו הרמב"ם והטור דין זה דהלא דין זא הוא מילתא דפשיטא וכדאמרינן בפ"ק דסנהדרין. ותירץ הב"ח דלא פריך בגמרא פשיטא אלא אדרשה דקרא דאיירי במומחין דד"ת בעינן מומחין ומומחין ודאי ידעו דאין לחלק בין קטן לגדול עיי"ש. אמנם תירץ זה לא ניחא אליבא דהרמב"ם דהא הרמב"ם סובר כרב אחא דגם מה"ת בחד סגי ואפי' ביחיד הדיוט וכמ"ש הש"ך בסי' ג',. וגם מה שתירץ הטו"ז כבר גמגם עליו בספר בר"י. אך באמת הקושיא מעיקרא ליתא וכמ"ש הבר"י דכן דרך