אלפי מנשה חושן משפט סט

וחי אחיך עמך וניתק לעשה הוא עיי"ש בש"ס ובדברי הרמב"ן המובא באספ"ז שם. אבל הס"ד בתמורה שם דהוא לא ידע עוד מהא דדרשינן הקרא דוחי אחיך עמך דר"ק יוצאה בדיינים א"כ מהיכי תיתי לומר דהוא הי' סבור דמתקן הלאוין בחזרת הריבית כיון דהסברא הוא דאף השתא דידעינן מהקרא דוחי אחיך עמך דר"ק יוצאה בדיינים ואפ"ה אמרינן דלא מתקן הלאוין בחזרת הריבית א"כ מכש"כ הס"ד בתמורה שם דהוא לא ידע מהא דדרשינן הקרא דוחי אחיך עמך דר"ק י"ב בודאי דהי' סבור דלא מתקן הלאוין דריבית בחזרה ומעתה קושיתינו על המהרי"ט במקומה עומדת וצ"ע כעת. ויש אתי אריכות דברים לבאר גוף סברת המהרי"ט הנ"ל אך אין רצונו להאריך כי כבר דשו רבים בדברי המהרי"ט הנ"ל ובשגם שאין כאן מקומו ולא באתי פה רק להעיר והבן כל זה

(ג) שם באותו סעיף כשיתבענו הנותן עיין טו"ז וז"ל כתב הסמ"ע ולא דמי לריבית אשתמיטתי' דברי רש"י פא"נ דף ס"א שכתב וז"ל ריבית קצוצה וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תבעו בחיים הרי גם בריבית בעינן תביעה והא קמ"ל דיוצא בדיינים כשיתבענו ומעשה באחד שאין לו ממון רק מה שלקח ממנו בריבית קצוצה ועדיין לא החזיר לו ובא המלוה לקחת אותו ריבית מיד אותו איש מדר"נ ונ"ל דא"צ ליתן כיון שאין כאן תביעה מהלוה שיחזירם ואין כאן ממון כלל כו' עיי"ש. והקשה הקצה"ח דאכתי איך פטור המלוה מטעם שאין כאן תביעה מן הלוה הלא כתב הריב"ש בסי' תפ"א והובא גם בטו"ז סי' צ"ט אם כתב בשטר שיפרע כל זמן שיתבענו המלוה וחייב המלוה לאחרים יכולים האחרים להוציא ממנו החוב אעפ"י שהמלוה אינו רוצה לתבעו עיי"ש. ונ"ל לתרץ דהנה הב"ח כתב הטעם דריבית בעי תביעה כיון דאם אינו תובעו אמרינן דמוחל לו. ועיין באורים סק"ב שכתב דכן הוא נמי דעת הטו"ז. והנה כתבו האחרונים ובראשם השער משפט סק"א הטעם דאם תבעו אח"כ מחויב להחזיר ולא אמרינן דכבר מחל לו משום דבודאי נתחייב המלוה להחזיר הריבית ללוה והלוה טוען ברי דלא מחל נאמן דברי ושמא ברי עדיף עיי"ש. וא"כ דוקא להלוה עצמו מחויב להחזיר כיון דהוא טוען ברי שלא מחל לו משא"כ להמלוה השני אף דהוא בא מכחו של הלוה אינו מחויב להחזיר לו דדלמא מחל לו הלוה את הריבית והרי המלוה השני אינו יכול לטעון ברי דלא מחל הלוה ולפי"ז לק"מ על דינא דהטו"ז מהך דהריב"ש דדוקא בריבית דמדעתי' יהיב לי' ונתן לו בתורת מתנה שפיר יש לדון בזה דמעיקרא מחל לו לכן שפיר א"צ להחזיר כ"א כשתבעו הלוה גופי' וטוען ברי שלא מחל לו מעיקרא ולא נתן לו בתורת מתנה משא"כ בדינא דהריב"ש דמיירי בהלואה הרי מיד מעיקרא נתן לו רק בתורת הלואה וכדי להחזיר לו אחר זמן הלואתו וא"כ הרי ל"ש כלל לומר שמא מחל לו המלוה. הלכך שפיר יוכל הבע"ח של המלוה להוציא מן הלוה אף בלי תביעת המלוה והוא נכון. אך העיקר לפענ"ד הוא בזה כחילוקו של הקצה"ח שם ואף שהוא כתב רק בדרך אפשר אבל לפע"ד הוא פשוט וברור כדבריו עיי"ש

ראיתי בהגהות הגאון מלייפניק על הקצה"ח בכ"י שכתב וז"ל יעוין בחדושי הריטב"א ומובא באספ"ז ב"מ דף ס"א ד"ה שכן חידוש הוא משם בארה דעתו דתביעת ריבית לא הוי כשאר תביעות כו' דאין על חבירו שעבוד ממון אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבידו כו' ועיין גם במשל"מ פ"ד מהל' מלוה מ"ש בשם הריב"ש והרשב"א והדבר פשוט לדעת הנ"ל דאין צריך תביעה וגם לא שייך שעבודא דר"כ עכ"ל. ונראה מדבריו דבא להוציא מדברי הרשב"א והריטב"א הנ"ל דל"ש שעבודא דר"כ גבי ריבית אפי' אם תבעו כיון דבריבית ליכא על המלוה שעבוד נכסים אלא חיוב בעלמא:

אמנם לבבי לא כן ידמה ולפענ"ד נראה דאם תבעו גם הרשב"א והריטב"א סוברים דנתחייב בשעבודא דר"נ דעד כאן לא קאמרו הרשב"א והריטב"א דהמלוה קנה הרבית לגמרי וליכא שעבוד נכסים אלא דווקא אם לא תבעו הלוה להחזיר אבל אם תבעו הלוה להחזיר גם הרשב"א והריטב"א מודים דתו לא הוי אצלו ממון גמור אלא דהוי כחוב גמור ואיכא שעבוד נכסים דהנה המשל"מ שם כתב הטעם דס"ל להרשב"א והריטב"א דקנה הממון לגמרי וליכא שעבוד נכסים דילפי זאת מדגלי קרא דבניו פטורים מלהחזיר ע"כ דקנה הממון לגמרי וליכא שעבוד נכסים דאי לא קנה לגמרי ואיכא שעבוד נכסים גם בניו היו חייבים להחזיר וכמו בגזל עי"ש ועיין בקונטרוס שערי דיעה מבעל שער משפט בסי' קס"א שכתב דאם תבעו הלוה את הרבית גם בניו חייבים להחזיר והביא ראיות. לזה עיי"ש וא"כ ע"כ צ"ל דאם תבעו את הריבית גם הרשב"א והריטב"א מודים דאיכא שעבוד נכסים ותו לא הוי אצלו ממון גמור אלא דהוי כחוב גמור דאל"כ אמאי מחוייבים הבנים להחזיר. ומהגם דנ"ל להביא ראי' לדברי השער דעה הנ"ל מרש"י ז"ל ב"מ הנ"ל שכתב וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תבעו בחייו ומזה הביא הטו"ז ראייתו דבריבית בעינן תביעה והא אכתי אינו מובן מ"ש רש"י תיבת בחייו הו"ל למימר סתם אם תבעו ונ"ל דכוונת רש"י ז"ל הוא דסובב בזה על הא דכתב שם לעיל מיני' ד"ה יכין דאין הבן מחויב להחזיר הריבית וע"ז קאמר דאם תבע הלוה להמלוה בחייו כופין אותו להחזיר היינו דכופין גם את הבן להחזיר כמ"ש השע"ד הנ"ל [וראיתי בכנה"ג ביו"ד סי' קס"א שגם הוא דקדק למה נקט רש"י ז"ל תיבת בחייו וכתב בזה לדחות ראיית הטו"ז דכוונת רש"י ז"ל הוא רק לאפוקי יורשים שאינם חייבים להחזיר אולם אכתי הי' קשה לי' מדוע נקט רש"י תבעו ועיי"ש שנדחק בזה. ולדרכינו א"ש על נכון] והלא דעת רש"י ז"ל הוא ג"כ כדעת הרשב"א והריטב"א הנ"ל דריבית קנה לגמרי דמבואר ברש"י קידושין דף וא"ו דהמקדש בריבית קצוצה מקודשת וכ"כ הב"ש באע"ז סי' כ"ח ס"ק כ"ו דרש"י סובר כן עיי"ש. וא"כ ע"כ דס"ל לרש"י כדעת הרשב"א והריטב"א הנ"ל. וכבר האריכו בזה המפורשים. ואפ"ה ס"ל לרש"י דאם תבעו מחוייבים הבנים להחזיר וא"כ ע"כ צ"ל דגם רש"י והרשב"א והריטב"א מודים דאם תבעו הוי הריבית אצלו כחוב גמור ואיכא שעבוד נכסים לכן שפיר מחוייבים הבנים להחזיר:

ומעתה לפי"ז דאם תבעו הוי הריבית אצלו כחוב גמור ואיכא שעבוד נכסים שוב ממילא אם תבעו שייך שעבודא דר"נ והבן

(ד) סעיף ה' הנוטל שכר לדון כו' מקור דין זה הוא במשנה בכורות דף כ"ט והוא מטעם דמת אני בחנם אף אתה בחנם. וכ' זקני התוי"ט שם שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדון. אבל כשהי' קובעין אותו להיות קבוע לדון זה אינו בכלל מה אני בחנם ורשאי להתנות בתחלת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך עיי"ש. אמנם מדברי הרמ"א וש"ך ביו"ד סוף סימן רמ"ה ומקורו בתשובת מהרי"ו ובפסקי מהרא"י מוכח דאפי' בכה"ג הוא בכלל מה אני בחנם דאיתא שם ברמ"א רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם אפי' מקפח קצת פרנסת הראשון