אלפי מנשה חושן משפט מז

ולא קרדום לחפור כבר האריך בשו"ת התשב"ץ ח"א מן סי' קמ"ב עד סי' קמ"ט לישב זאת וערך מערכה נגד הרמב"ם ואחד מן ראיותיו הוא ג"כ מיששכר וזבולן דאמרו ז"ל יששכר לומד תורה וזבולן מפרנס ליששכר ולפע"ד מהך דיששכר וזבולן יש ראי' דלאו דוקא שמוטל על העם לתמוך ת"ח לצרכי פרנסתם רק גם להעשירם דתרי התרגום בפ' ויחי מתרגם על יששכר חמור גרם עתיר בנכסין וצריך להבין דהא יששכר אינו עתיר בנכסין כי יושב באהלו של תורה וזבולון הוא המפרנס אותו וא"ל דכוונת התרגום עתיר בנכסין היינו בד"ת דז"א דהא בש"ס ב"ק דף י"ז דרש על מי שיושב ועוסק בתורה דנוחל נחלה כיששכר והביא רש"י ז"ל על זה דברי התרגום אלו ושם א"א לומר דקאי בד"ת דהרי בלא"ה הוא יושב ועוסק בתורה וע"כ עתיר בנכסין פירושו כפשטא ושפיר קשה. וע"כ דהאי דיששכר עתיר בנכסין הוא בשביל שזבולון נותן לו ומעשיר ליששכר ומוכח דמותר לת"ח ליקח. אף יותר מכדי פרנסתו ועיין ש"ס. ב"ב דף קמ"ה ע"ב דדריש עתיר בנכסין אלו בעלי אגדה ואולי לזה כיון התרגום וצ"ע ועיין בס' תדב"א על פסוק הלא פרוס לרעב לחמיך שמותר לחכם להתפרנס מתורתו כדי שיהי' ביכולתו ללמוד מתוך עושר ע"ש עכ"פ חזינן ממדרש תנחומא הנ"ל דבאם צריך לפרנסתו יוכל בתחלה לילך ולדרוש בתורה ע"מ שיתן לו פרנסתו ואם להשתמש בכתרה של תורה דאיסור גדול הוא התירו לצורך פרנסתו מכש"כ דמותר לתת להקהל איזה סך ע"מ שיפרנסו ועיין בס' עמודי שש להגאון בעל כלי יקר במאמר הדין פ' י"ד דכ' דכל איסור זה דסמכו על לא תעשון אתי היינו כשרוצה בהתמנות רק בשביל גסות רוח וכ"כ בספרו כלי יקר פ' יתרו. ובמאמר הדין סוף פ' ט"ז סיים כל משכיל כו' ואינו צריך לכך ימנע עצמו מלהתמנות עכ"ל הרי כמ"ש דאינו איסור כשעושה בשביל צרכי פרנסתו וכל איסור זה דלא תעשון אתי דסמכו על מי שנתן מעות מיירי כשרוצה בשביל גסות הרוח להשתרר על העם

ובחדושי אגדות אשר לי כתבתי בהא דירושלמי דבכורים ביזה את טליתו שעליו דייקא דהכונה הוא רק בשביל גסות רוח שיש בו והוא עפ"י מ"ש המרש"א בח"א סנהדרין שם דמיירי דמתלבש עצמו בטלית של ת"ח ובודאי מיירי מטלית שעל ראשו דבזה ניכר שהוא ת"ח וכדאמרו ז"ל בש"ס קידושין גבי ר"כ דגברא רבא הוא ומיבעי סודרא על ראשו ואמרו ז"ל דמצנפת של בגדי כהונה הי' מכפר על עון גסות רוח וכיון דבגד של ראש בא לכפר על גסות רוח והוא עושה ההיפך דבבגד של ראשו מתגאה ומתנשא כת"ח ועובר על עון גסות רוח לזאת ביזה את טליתו של ראשו. וניחא נמי הא דמשלו שם כמרדעת של חמור והוא עפימ"ש הת"ש בבכ"ש בשבת דת"ח לובשים בגדי לבנים כדי שיראה אם יהי' בהם הסתלקות השכינה כדברי הרמב"ן ז"ל גבי נגעי בתים ולכך בבבל היו הולכים בבגדי צבעונים דאין להם להבחין דבלא"ה אין בהם דיבוק שכינה וזה כוונת מאמרם ז"ל דת"ח של בבל מצוינים בבגדי צבעונים משום שאינם בני תורה ע"ש נמצא דבגדי ע"ה המה של צבעונים משא"כ בגדי ת"ח וכיון שכן בת"ח שיש בו גסות רוח והלא אמרו ז"ל בש"ס סוטה דכל מי שיש בו גסות רוח שכינתו מסתלקת א"כ יכול ת"ח כזה ללבוש בגדי ע"ה: והנה בש"ס שבת דף קי"ד ע"א אמרו לא יהיה מרדעת חשובה מבגדי ע"ה הרי דהש"ס מדמה מרדעת של חמור לבגדי ע"ה ע"כ שפיר משלו דטליתו שעליו כמרדעת של חמור והיינו כיון דיש בו גסות רוח אין לו ללבוש בגד של ת"ח דהוא בגד לבן רק יכול ללבוש בגד ע"ה דנמשל כמרדעת של חמור דאין לו להבחין על סילוק השכינה כדברי הבכ"ש דבלא"ה שכינתו מסתלק ממנו כיון שיש בו גסות רוח והבן ועיין מגלת איבה להגאון בעל תיו"ט שכ' דבעת בואו לפרעמישלא נתעורר מחדש עם הרבה גאוני דורו לתקן ולחזק בחרמות וקנסות שלא לקנות הרבנות מן שר העיר. אמנם באמת אין ראי' מזה די"ל דאז קנו מהשר העיר גם אנשים כאילו שלא היו ראוים לכך ומוכח כן מלשון שר העיר כי בודאי שר העיר הי' מאוה"ע אשר אינו מבחין בין טוב לרע בעניני חוקי התורה משא"כ כשהוא ת"ח וגמיר כנ"ל ובפרט במי שנתן הכסף להבעה"ב והכסף הולך על צרכי מרחץ או לבנין ביהכ"נ וכדומה דמצוה קא מתעביד בממוני' שוב מצאתי בפירוש הגאון יעב"ץ על מס' אבות נקוב בשם לחם שמים בפ"ו מאבות באות ל"ד בד"ה מתרחק מן הכבוד כו' דכ' בפירוש דעתה בזמנינו אין איסור לתת כסף אם הוא עפ"י רצון הקהל ובלבד שיהי' הגון להוראה ואדרבה מצוה קעבד עכ"ד ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעת הגאון יעב"ץ

ונחזור לענינינו דמכל הני מילין שכ' יראה כי בנ"ד אין שום איסור בדבר ובר מכל דין אמינא דאין מקום כלל לבוא מכח זה לסלק עצם החזקה דעד כאן לא מצינו בירושלמי בכורים ובש"ע חו"מ אלא לנהוג בו כבוד. וכדומה אבל לא יתכן כלל לומר דיסתלק כח חזקתו שיש לו חזקת ממון מה שמקבל פרס מהקהל ואדרבה ע"י שנתן ממון אלים כח החזקה שלו כיון דקנה מהקהל שכר פרס הקצוב בעד הדמים שנתן תרי יש חזקת שיש עמו טענה ועיין שו"ת רדב"ז ח"ד סי' י"א מה שכ' ואעפ"י דבכל חזקה צריך שיהי' עמו טענה שאני הכא דהוא חזקת מצוה ולא מידי חסרו עכ"ל תרי שהרדב"ז חקר על חזקות כאלה כיון דאין עמו טענה והוכרח לבוא מכח דלא חסרו מידי והיינו דכיון דל"ש בזה ענין לקוח וכדומה ע"כ ל"צ שיהיה עמו טענה אמנם עכ"פ בנ"ד דיש עמו טענה בודאי אלים החזקה זו משאר חזקה במצוה וכיון דבעד הדמים שנתן להקהל חייב לו הקהל פרס הקצוב לרב בכל שבוע הרי הוא מקח גמור וכבר הארכתי בזה במק"א דאין לדון מכח דשאל"ק. חדא כיון דאנן לא קי"ל כהרמב"ם ז"ל ויכול לחייב בדשאל"ק ובפרט דכבר כ' הש"ך בסי' ס' דמי שנתחייב לחבירו לתת לו מנה כו' אעפ"י שאין השנים קצובות מקרי דבר שיש לו קצבה. והכ"נ ברבני זמנינו דפרס קצוב להם בכל שבוע ומה גם לפימ"ש בקצה"ח שם דבשכירות פועל כיון שקנה בדיבור מהני בדשלב"ל ובדשאל"ק והכ"נ בנ"ד דכיון דכבר כ' לעיל דרבני זמנינו הוי כעבד וכפועל ובפרט דדבר שהוא של רבים ל"צ קנין כנודע מדברי הגהות מרדכי פ' האומנין ושאר גדולי הראשונים ז"ל ע"כ אין לדון בזה מכח דשלבל"ע ודשאל"ק וכיון שכן הרי הוא כמקח גמור וא"כ אף א"נ דגם בכה"ג עבר על איסור דלא תעשון אתי ודלא כמש"ל עכ"פ לא גרע ממקח שנעשה באיסור דהמקח קיים ואף לפי"ע דהאריכו במקח שנעשה באיסור מכח כ"מ דארל"ת עכ"ז לפי המשמעות מגדולי המחברים מאי דרשה דדרשו על דיין שנתן מעות מקרא דלא תעשון אתי היא רק אסמכתא בעלמא. ויש סמוכין לזה דהלא אמרו ז"ל דבית ראשון חרוב בשביל עון ע"ז ובית שני רק משום שנאת חנם ולא הי' אז עון ע"ז, ותקשה דהא בב"ש נתמנו כל כ"ג ע"י נתינת מעות וזהו הוי עון ע"ז