אלפי מנשה חושן משפט לו

לעשות ברבים. וכך הו"ל לר"נ להשיבו דמלאכה בדבר מצוה מותר לעשות ברבים. אך נ"ל בזה דהנה מה דמלאכה בדבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים הוא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו [ועיין במג"א סי' ר"כ שכתב דה"ה בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו] והנה לפי מה דמשמע מדברי המג"א סי' תל"ב סק"ה דאם עשה בעצמו קצת מהמצוה שוב יכול לעשות השאר ע"י שליח ול"ש תו לומר מצוה בו יותר מבשלוחו וכ"כ בהדיא הפרמ"ג שם עיי"ש א"כ הכא מה דמותר לפרנס לעשות מלאכה של מצוה ברבים זה הוא דוקא קצת מהבנין אבל לא לעשות בעצמו כל הבנין כיון דאם הוא עושה קצת שוב יכול לעשות השאר ע"י שליח ול"ש תו מצוה בו יותר מבשלוחו. ומעתה א"ש הכל על נכון דבאמת גם ר"י שראה שר"נ עושה מעקה ידע דמלאכה בדבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים רק הוא דימה בנפשו שר"נ עשה בעצמו כל המעקה. והרי אם עושה בעצמו קצת מהמצוה תו יכול לעשות השאר ע"י שליח וא"צ לעשות בעצמו כל המצוה לכן קאמר לי' לא סבר מר להא דאמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור כו' וא"כ אסור לו לעשות כל המעקה בעצמו. והשיב לו ר"נ פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא ומענה בפיו הי' שבאמת הוא בעצמו לא עשה כל המעקה רק מקצת מהמעקה עושה בעצמו וזה דקאמר לי' הלשון פורתא. וזה נכון מאוד. ולפי דברינו אלו לדעת המקנה יש ג"כ מכאן ראיה גדולה לדברי המג"א והפרמ"ג הנ"ל

אך מה שתמה המקנה על הפוסקים מה דלא חילקו בין מלאכה של דבר הרשות למלאכה של מצוה מצאתי בספר באר יעקב בסי' זה שגם הוא הוכיח מש"ס קדושין הנ"ל כדעת המקנה דמלאכה של דבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים ועמד ג"כ בזה מה דלא הזכירו הפוסקים דין זה וכתב לתרץ די"ל דזה דיוקא וכוונת הש"ע במ"ש כדי שלא יתבזה בפניהם משא"כ אם עשה לשם מצוה לא יתבזה בפניהם ואדרבה שבח הוא להם עיי"ש

ומה שהביא הבאר יעקב שם עוד ראי' לזה דמלאכה בדבר מצוה מותר לפרנס לעשות ברבים מהא דתנן בכריתות דף ט"ו, אר"ע שאלתי את ר"ג ור"י באיטלס של עימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג. וקשיא על ר"ג שהי' נשיא בישראל איך הלך בעצמו ליקח בהמה שהוא גנאי ובודאי באיטלס שכיחי הרבה אנשים אע"כ כיון דהוא לצורך מצוה לשמחת בנו לכן הי' מותר לו לילך בעצמו עיי"ש. לפענ"ד הקושיא במקומה עומדת איך הלך ר"ג לקנות בהמה באיטלס הא בזה ל"ש לומר דמצוה קעביד. והוא דתנן במכות דף ח' מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו כו' ואיתא בגמרא א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דמחטבת עצים דרשות דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה ואפ"ה אמר רחמנא ליגלי א"ל כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה ופרש"י השתא נמי כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה עיי"ש] [עיין בתוס' שם ד"ה אע"ג ובריטב"א שם מ"ש דדוקא במכשירי מצוה שייך לומר כן אבל במצוה גופא שמפורש בתורת ל"ש לומר כיון דאילו נעשה מכבר לאו מצוה כו' עיי"ש]. וא"כ ת"נ אילו הי' לו לר"ג בהמה בביתו לאו מצוה היא לילך לאיטלס לקנות בהמה לשמחת בנו השתא נמי אף דלא הי' לו בהמה בביתו לאו מצוה היא לילך לאיטלס לקנות בהמה וזה דמי ממש לחטיבת עצים דסוכה ומערכה. וא"כ שפיר קשה איך הלך ר"ג בעצמו לקנות בהמה באיטלס כיון דלאו מצוה היא. אך נ"ל לתרץ כמו שרצה הבאר יעקב שם מתחלה לומר דר"ג לא הי' אז עדיין נשיא. ומה דלא הי' ניחא לי' לתרץ כן משום דנהי דלא הי' אז נשיא מ"מ כיון דהי' בן נשיא ג"כ לא הו"ל למיעבד הכי דהא גבי ר"נ בקדושין שם דא"ל ר"י דאסור בעשיית מלאכה הרי ר"נ לא הי' נשיא רק חתנא דבי נשיאה עיי"ש. לדעתי ז"א דמה דאמר ר"י לר"נ דאסור לו לעשות מלאכה לאו הוא משום דהי' חתנא דבי נשיאה רק משום דהוא גופא הי' דיין וראש בנהרדעא וכמ"ש רש"י שם. לכן הי' אסור לו לעשות מלאכה וכן מבואר בהדיא כאן בש"ע דדיין אסור לעשות מלאכה וכ"כ היש"ש קדושין שם סי' ד'. אבל מצד זה שהי' חתנא דבי נשיאה לבד הי' מותר לו לעשות מלאכה וא"כ כיון דר"ג לא הי' אז נשיא וגם לא הי' דיין שפיר הי' מותר לו לילך לקנות בהמה באיטלס אף שהי' בן נשיא, עוד י"ל דדוקא מלאכה אסור לפרנס לעשות ברבים אבל לילך לקנות בהמה בשוק זה לאו מלאכה הוא ומותר

(ג) סעיף ה ברמ"א והשליח ב"ד כו' יכול בעצמו לעשות דין במסרב בו להכותו. עיין בשער משפט סק"א שהביא מ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' רוצח ה"ו דשליח ב"ד שהכה את הבע"ד הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה דפטור מגלות והראב"ד השיג עליו בזה וכ' השעמ"ש דהרמב"ם יליף לה מהכא כיון דמוכח בר"פ המניח דשליח ב"ד יכול להכות המסרב לבוא לדין כמו שהוכיח הנמוק"י א"כ ממילא נשמע דפטור מגלות כיון דעביד ברשות ב"ד עיי"ש. אמנם באמת הרמב"ם ז"ל נמשך אחר לשון המשנה בפ"ב דמכות דף ח' דאיתא שם יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד. ומפרש הרמב"ם מה דחשיב המתני' שליח ב"ד היינו שהכה את הבע"ד הנמנע מלבוא לב"ד. והרמב"ם לפירושו א"צ שום ראי' וחיזוק כי בקל נוכל לפרש כוונת המתני' כן. ובאמת מה שהשיב הראב"ד שם על הרמב"ם וז"ל א"א זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב"ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו ב"ד ומת תחת ידו עכ"ל. כבר תמה עליו בספר קול הרמ"ז על משניות בפ"ב דמכות שדבריו מרפסין איגרא דהא בהדיא תנן בפ"ג דמכות דף כ"ב ע"ב ואם הוסיף לו רצועה אחת ומה ה"ז גולה. והוא ז"ל כתב לתרץ דברי הראב"ד ת"ל וי"ל דהתם איירי דטעה במנינא וכדכתב שם הר"ב דאי לא טעה מזיד הוא ואינו גולה ובהכי מיירי הראב"ד דהיינו דאמדוהו לי"ח והוא הוסיף רצועה אחת דסובר דמשום הכאה אחת לא ימות עכ"ל. ודבריו נאמרים בקיצור ועיין בש"ס ב"ק דף ל"ב ע"ב ותבין דבריו כי דבריו סובבים לפי הסוגיא דבש"ס ב"ק שם ולפי דבריו הונח לי מה שיש לדקדק מדוע הניח הראב"ד בשלום את דברי הרמב"ם סוף פט"ז מה' סנהדרין שכתב שם דאם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הרי החזן גולה והראב"ד לא השיג כלל על זה. והלא להראב"ד לשיטתי' דס"ל בה' רוצח שם דאם מלקה יותר ממה שאמדוהו ומת תחת ידו פטור מגלות א"כ הו"ל להשיג גם על דברי הרמב"ם האלו. ולפי דברי הרמ"ז הנ"ל ניחא דהא דברי הרמב"ם בה' סנהדרין הנ"ל נובעים מהמתני' דפ"ג דמכות דקתני אם הוסיף לו רצועה אחת ומת ה"ז גולה ושם מיירי היכא שטעה הדיין במנינא דהוי שוגג גמור וכדאמרינן בש"ס ב"ק שם ובזה שפיר מודה הראב"ד דגולה: