אלפי מנשה חושן משפט לג

לאחרים דהא קרא בדיינים משתעי רק דמסתבר לי' למילף גם לפטרו מלהיות נדון והלכך שפיר מפרש הראב"ד גם שאינו דן. וא"כ כיון דר"י יליף מקרא דושפטו העדה גם לענין שסומא פסול לדון שוב קשה קושיתינו הנ"ל דל"ל לר"י הקרא דלעיני למעט סומין בחליצה וצ"ע

(ד) סעיף ז ברמ"א המנדה חבירו משום שזלזל בכבודו כו', הד"מ הוציא דין יה מש"ס קדושין דף ע' מעובדא דההוא גברא דאמר מאן יהודה בר שויסקאל כו' עיי"ש ועיין בסמ"ע ובטו"ז מה שכתבו בזה.. ועיין בתומים שכתב דאין ראי' מהתם דאם נדהו בשביל כבודו דיכול לדונו עיי"ש. ועיין גם בשו"ת מקום שמואל סי' צ"ט שהאריך מאד בדין זה והעלה ג"כ דאין ראי' כלל מהתם לדינא דהרמ"א

(ה) סעיף יב בני העיר שנגנב ס"ת שלהם כו'. בש"ס ב"ב דף מ"ג ע"א פריך וכי מסלק נפשי' מיני' מי מסתלק והתניא בני העיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר כו' ואם איתא ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו ופרשב"ם וז"ל יכתבו דו"ד אין לי על ס"ת זה ויקנו מידם עיי"ש. והקשה הקצה"ח בסוף סי' ל"ז הא קיי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו וה"ה למכרו ולהפקיר. וא"כ האיך יכולין לסלק מיני' ואע"ג דיקנו מידם לא מהני כיון דאינו ברשותו ותירץ דאפשר דקושית הש"ס וליסלקו היינו שיתנו אותו להגנב ולגנב ודאי מהני הנתינה אע"ג דלאחר אינו יכול ליתן אלא דמפירוש הרשב"ם לא משמע הכי שכ' ויקנו מידם ואי, לגנב לא בעי קנין דזוכה בדיבור כיון שהוא תחת ידו ועוד דהגנב לא ירצה במתנה זו כדי דלא להוי סהדי עלי' זת"ד הקצה"ח. [קושיא זו הקשה גם הגאון רע"א בהגהותיו בש"ס ב"ב שם וכתב דהאריך בזה בתשובה ובקשתי בתשובותיו ולא מצאתי] והנה מ"ש דהגנב לא ירצה במתנה זו. עיין במח"א הל' זכי' מהפקר סי' י"א שנסתפק במוחל לחבירו מה שחייב לו והלוה לא רצה במחילתו מה דינו וכתב שדבר זה במחלוקת שנוי' לדעת התוס' והרשב"א דמחילה לא הוי הקנאה אלא סילוק בעלמא מהני המחילה ולדעת הריטב"א דמחילה הוי הקנאה לא מהני המחילה בע"כ כיון שלא רצה לזכות בו ושוב כתב שם וז"ל מיהו עדיין איכא למימר דכל כה"ג דהוי הקנאה דממילא אפי' בע"כ של לוה מהני עכ"ל. וביאור דבריו בזה דדוקא היכא דבעינן קנין שפיר לא מהני בע"כ של המקבל משא"כ במחילה נהי דהוי הקנאה אבל הרי הוא הקנאה דממילא דהא א"צ קנין וכדקיי"ל בסי' י"ב ובסי' רמ"א לכן מהני אפי' בע"כ של המקבל, וא"כ ה"כ כשנותן במתנה להגנב עצמו הרי א"צ קנין ורק בדיבור בעלמא סגי וכמ"ש הקצה"ח שפיר מהני אפי' בע"כ של הגנב. אך בגוף תירוצו שכתב דכוונת הש"ס דיסלקו ויתנו אותו לגנב ולגנב ודאי מהני הנתינה. יש לפקפק דיש בידי להביא ראי' דגם להגנב ולגזלן אינו יכול ליתן במתנה מהא דאיתא בירושלמי סוכה פ"ד ה"ב עלה דתני במתני' כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנין מקבלין מידן וסודרין אותן על גג האיצטבה כו' ומלמדין אותן לומר כל מי שהגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה ואיתא בגמרא ר' יעקב דרומייא בעי מתני' דלא כר' דוסא דר"ד אמר בשחרית צריך אדם לומר כל מה שילקטו העניים היום מבין העמרים הרי הוא הפקר ר' יודא אומר לעתותי ערב, ופירש הפ"מ שם דר"י בעי דאי נימא דמה דקתני ומלמדין אותן לומר כו' היינו אף לאחר שהגיע לולבו לאחר יכול ליתן במתנה א"כ מתני' הוא דלא כר"ד דאמר דאינו יכול להפקיר לאחר שיצא מרשותו עיי"ש, ואי נימא דדוקא לאחרים אינו יכול הנגזל ליתן אבל לגזלן עצמו יכול ליתן א"כ מה קאמר דמתני' לא אתיא כר"ד הלא ר"ד לא קאמר רק בהפקר דלא מהני ברשא"ב דהתם בעי לפטרן ממעשר וצריך לומר לשון הפקר וכמ"ש התוס' ב"ק דף ס"ט. והפקר שאני כיון דבעינן שיהא הפקר לכל וכל זמן שהוא ביד הגזלן הרי אינו יכול להפקיר לאחרים כמו דא"י ליתן במתנה לאחרים לכן שפיר לא מהני ההפקר משא"כ המתני' שם דמיירי שנותן במתנה להגזלן עצמו שהלולב בידו שפיר גם ר"ד מודה דיכול ליתן לו במתנה אף דאינו ברשותו. אלא ודאי דכל זמן שהגזלה הוא ביד הגזלן אין חילוק בין לתת לאחרים ובין לתת להגזלן עצמו ומ"ד דאינו יכול ליתן הגזילה לאחרים סובר דה"נ א"י ליתן להגזלן עצמו ושפיר קאמר דמתני' דלא כר"ד

אמנם ראיתי באב"מ סי' כ"ח ס"ק י"ג שהביא ראי' דיכול למחול וליתן להגזלן עצמו מהא דאמרינן דקידשה בגזל דידה ואמרה הן או דשדיך מתחלה מקודשת משום דאחילתי' גבי' ע"כ דיכול ליתן לגזלן עצמו עיי"ש. וכן מבואר בב"ש סי' כ"ח ס"ק ט"ז ועיין גם בב"ש סי' ל"א סק"א שהביא בשם הריטב"א דאם קדשה בגזל ואח"כ קנה מהנגזל חלין הקדושין מאותה שעה עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דיכול הנגזל להקנות לגזלן עצמו ועיין מזה גם במקנה בק"א סי' כ"ח סעיף ה' וכן החליטו הרבה אחרונים ובאמת דברי הירושלמי הנ"ל יש לפרש עד"א ולא כפירוש הפ"מ והוא עפ"י מה דאיתא בש"ס דידן בב"ק דף ס"ט דר"ד דס"ל דצריך שיאמר בשחרית כל שילקטו עניים כו' ס"ל יש ברירה ור"י, דס"ל דצריך שיאמר לעתותי ערב כל הנלקט ס"ל אין ברירה עיי"ש, וא"כ אם כוונת המתני' הוא דלאחר שהגיע לולבו לאחר אמר כן כל מי שהגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה ע"כ דאין ברירה וא"כ מתני' דלא כר"ד. ועיין גם בהגהות גליון הש"ס בירושלמי שם מהגאון רמ"ז שהוא מפרש ג"כ דברי הירושלמי על דרך זה רק הוא מהפך הגרסא דצ"ל ר"ד אומר לעתותי ערב. והוא סובב שם לפי פירוש הק"ע שם דמתני' מיירי דקודם שהגיע לולב ליד אחר אומר כל עי שיגיע לולבי בידו כו' לכן מהפך הגרסא אבל לפי פירוש הפ"מ דמתני' מיירי לאחר שכבר הגיע לולבו ליד אחר אומר כל מי שהגיע כו' שפיר יש לפרש דכוונת הירושלמי הוא לענין ברירה אפי' לפי הגירסא שהוא בירושלמי שלפנינו דר"ד אומר בשחרית צריך אדם לומר כו' וכמ"ש ולפי"ז אזדא לראיתינו הנ"ל דבאמת גם ר"ד ס"ל דיכול ליתן הגזילה לגזלן עצמו ומה דקאמר בירושלמי דמתני' דלא כר"ד הוא מטעם. אחר דמחולקים הם בענין ברירה דהיכא דצריך לדון מטעם ברירה. ס"ל להמתני' דאין ברירה וצריך לומר כן לאחר שכבר הגיע הלולב לאחר ור"ד ס"ל יש ברירה ומהני אפילו קודם שהגיע הלולב לאחר

אכן ראיתי במקור חיים סי' תנ"ד שכתב בהא שכתב המג"א שם כשאופין הרבה בתנור אחד יאמרו בשעת טחינה או אפי' כל מי שיגיע קמחי או מצתי לידו יהא שלו במתנה. ודין זה נובע מהא דתנינן גבי לולב במשנה דסוכה הנ"ל וכמ"ש הגמ"יי והובא בב"י. וכתב הוא דל"ש בזה לומר אין ברירה דדוקא במקום דא"א להדבר לחול באותו פעם שיתברר