אלפי מנשה חושן משפט ל

צריכה המתני' להשמיענו כדי לאפוקי מקרא דושפטו את העם בכל עת. וא"כ שפיר פריך הירושלמי על ר"א ממתני' דמשמע דד"מ דנין בע"ש ועיו"ט. וכיון שכן לק"מ קושית הגאון הנ"ל והוא דהא עיקר הקושיא אינו רק מה דלא חשיב המתני' דד"מ גומרין הדין בשבת ויו"ט והיינו לרש"י גומרין הדין מדאורייתא בין היכא דאיכא עדיף מיני' ובין היכא דליכא עדיף מיני' ולר"ת סנהדרין דליכא עדיף מינייהו גומרין הדין בשבת ויו"ט אפי' מדרבנן. אבל הא לא קשה דליחשוב המתני' דד"נ אין גומרין הדין בשבת ויו"ט דהא מה דתני במתני' דד"נ אין דנין בע"ש ועיו"ט הוא משום דאין גומרין את הדין בשבת ויו"ט וכדמפרש בגמרא בסנהדרין שם. וא"כ כיון דהקושיא אינו רק מה דלא חשיב המתני' דד"מ גומרין את הדין בשבת א"ש לפי הנ"ל דל"מ לשיטת רש"י בודאי לא קשה דהו"ל להמתני' ליחשוב דד"מ דנין בשבת ויו"ט מדאורייתא דהא כיון דהמתני' לא חשיב בהדיא דד"מ אין דנין בשבת ויו"ט ממילא ידעינן דמדאורייתא דנין ד"מ בשבת ויו"ט דהא בהדיא כתיב בקרא ושפטו את העם בכל עת אך אפי' לשיטת הר"ת דסנהדרין מותר לדון בשבת ויו"ט אפי' מדרבנן ג"כ ל"ק דליחשוב המתני' דסנהדרין מותר לדון ד"מ בשבת ויו"ט אפי' מדרבנן. דלמה צריכה ליחשוב זאת דהרי ידעינן ההפרש בזה בין ד"מ לד"נ דד"מ מותר לדון בשבת ויו"ט מהקרא דושפטו את העם בכל עת. ואדרבה מהקרא נשמע דכל הדיינים מותרים לדון ד"מ בשבת ויו"ט ולאו דוקא סנהדרין. ואי דליתני דדוקא סנהדרין מותרין לדון ד"מ בשבת ויו"ט כדי שיהא נשמע דאבל דיינים אחרים דאיכא עדיף מנייהו אסורין לדון ד"מ בשבת ויו"ט. הרי זה אינו בכלל ההפרש שבין ד"מ לד"נ כיון דגם ד"נ אסור לדון בשבת ויו"ט והמתני' לא חשיב שם רק ההפרש שבין ד"מ לד"נ דבזה מותר ובזה אסור והבן היטב כי נכון הוא

ושוב מצאתי וראיתי בשעה"מ פכ"ג מה' שבת שכתב דתחלת דין ד"נ גם הר"ת מודה דאסור לדון בשבת ויו"ט כיון דא"א בלא כתיבת דברי המזכין ודברי המחייבין. ור"ת לא קאמר רק לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזרה שמא יכתבו ובסנהדרין לא גזרו עיי"ש. וא"כ שוב שפיר יש להקשות קושית הגאון מפלאצק הנ"ל גם לענין תחלת דין דליחשוב המתני' בפאד"מ דסנהדרין מותרין לדון ד"מ בשבת ויו"ט אפי' תחלת דין. אך באמת בתירוצינו הנ"ל מיושב גם לענין תחלת דין וכמובן. ולא אכחד דלכאורה צ"ע דאיך נוכל לומר דהר"ת לא קאמר רק לענין גמר דין דלא גזרו שמא יכתבו דהלא התוס' שם כתבו לתרץ שיטת רש"י שלא תקשי מפאד"מ דאמרינן הטעם משום דאין רציחה דוחה שבת ולא קאמר משום דאין דנין בשבת כיון דטעמא דאין דנין בשבת ויו"ט הוא משום שמא יכתוב והתם בפאד"מ דכבר ישבו בדין וכתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מע"ש ל"ש למגזר עיי"ש:

ואי נימא דגם הר"ת דקאמר דבסנהדרין דליכא עדיף מינייהו ל"ח שמא יכתבו בד"נ הוא רק בגמר דין א"כ ע"כ צ"ל דרש"י דס"ל דגם בסנהדרין דליכא עדיף מינייהו חיישינן שמא יכתבו בד"נ היינו בגמר דין וא"כ מאי תירצו התוס' אליבא דפרש"י דכיון דהתם כבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מע"ש ל"ש למיגזר עוד, שמא יכתבו הרי אכתי לרש"י ז"ל שייך למיגזר עוד שמא יכתבו בגמר דין. אלא ודאי דבגמר דין בד"נ ל"ש לחוש כלל שמא יכתבו כיון דבגמר דין בד"נ ליכא כתיבת כלל וא"צ לכתוב הפס"ד בד"נ ורק בד"מ איכא כתיבה בגמר דין דצריך לכתוב הפס"ד לבעלי דינין לכן בד"מ שפיר חיישינן גם. בגמר דין שמא יכתבו הפס"ד וכמ"ש רש"י בביצה שם. אבל בד"נ אין לחוש כלל שמא יכתבו בגמר דין כיון דא"צ כתיבה כלל. וא"כ ע"כ צ"ל דרש"י ור"ת פליגי בד"נ לענין תחלת דין דרש"י סובר דבתחלת דין בד"נ שייך למיגזר שמא יכתבו והר"ת סובר דלא גזרינן בד"נ שמא יכתבו כיון דד"נ דנין סנהדרין ובסנהדרין דליכא. עדיף מנייהו לא גזרו שמא יכתבו. אמנם באמת דברי השעה"מ נאמרים בצדק דבודאי א"א לומר דהר"ת ס"ל דסנהדרין מותרין לדון תחלת דין ד"נ בשבת ויו"ט דהא בעי כתיבה דא"א בלא כתיבת דברי המזכין ודברי המחייבין וכדתנן בסנהדרין דף ל"ו ע"ב. וא"כ בודאי אסור לדון תחלת דין ד"נ בשבת ויו"ט אליבא דכ"ע כיון דלאו הוא מטעם גזירה שמא יכתוב רק משום דבעי כתיבה וא"א בלא כתיבה והא אסור לכתוב בשבת ויו"ט ועיין גם במהרש"א בסנהדרין דף ל"ה בתוס' ד"ה ולגמרי' דמבואר שם כן עיי"ש. אך מה שהקשיתי מהתוס' הנ"ל אחר העיון לק"מ והוא דהנה צריך להבין מאי הקשו התוס' על רש"י מפאד"מ הלא טעמא דאין דנין בשבת ויו"ט הוא משום דשמא יכתוב והרי התם ל"ש שמא יכתבו כיון דכבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מע"ש וכמ"ש התוס' בתירוצם. וא"כ דקארי להו מאי קארי להו וכי לא ידעו דטעמא דאין דנין בשבת ויו"ט הוא משום דשמא יכתוב והתם כבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין וצ"ל דמתחלה הי' ס"ל להתוס' דגם בגמר דין בד"נ יש לחוש שמא יכתבו אף דכבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין לכן שפיר הקשו על רש"י מפאד"מ. וא"כ שפיר י"ל דמה שהביאו התוס' שם מיד אחר קושיתם על רש"י בשם הר"ת דס"ל דבסנהדרין דליכא עדיף מנייהו לא גזרו שמא יכתבו כוונתם הוא רק לענין גמר דין וכמ"ש השעה"מ והבן

אולם זאת אני תמה על השעה"מ דמשמע מדבריו שם דגם אליבא דאמת ס"ל להתוס' דרש"י והר"ת פליגי, גם בד"נ לענין גמר דין דרש"י ס"ל דגזרו שמא יכתבו בגמר דין והר"ת ס"ל דכיון דד"נ סנהדרין דנין ובסנהדרין דליכא עדיף מנייהו לא גזרו שמא יכתבו בגמר דין בד"נ הלא לפי מה שתירצו התוס' קושיתם על רש"י ז"ל דהתם כיון דכבר ישבו בדין וכתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מע"ש ל"ש למיגזר משמע בהדיא דאליבא דאמת ס"ל להתוס' דגם לרש"י ז"ל לא גזרו בד"נ שמא יכתבו בגמר דין כיון דא"צ כתיבה בד"נ בגמר דין. ורק בד"מ דאיכא כתיבה בגמר דין דצריך לכתוב הפס"ד בזה פליגי דרש"י סובר דגם בסנהדרין גזרו שמא יכתבו ור"ת ס"ל דבסנהדרין לא גזרו שמא יכתבו. אבל לענין ד"נ ס"ל להתוס' אליבא דאמת דרש"י והר"ת לא פליגי

(ב) סעיף ב' אין דנין בע"ש ועיו"ט. יש לחקור קצת לדעת הר"ת דס"ל דהיכא דליכא עדיף מיני' מותר לדון בשבת ויו"ט אי גם בע"ש ועיו"ט מותר לדון היכא דליכא עדיף מיני': והנה לכאורה י"ל דכ"ש הוא דמה בשבת ויו"ט מותר. בע"ש ועיו"ט בודאי מותר. אולם אחר העיון קצת נ"ל דדוקא בשבת ויו"ט מותר היכא דליכא עדיף מיני': אבל בע"ש ובעיו"ט אסור אף היכא דליכא עדיף מיני' והוא דהטעם דאין דנין בשבת ויו"ט הוא משום גזירה שמא יכתבו הפס"ד וכדאמרינן בגמרא שם. והטעם דאין דנין בע"ש ובעיו"ט הוא משום שצריכין להיות