אלפי מנשה חושן משפט כט

הקצה"ח רק לדברי הזהר במ"א. כי המעיין בדברי הזהר פ' במדבר יראה דמבואר שם דאם קדם החוב ואח"כ הפקיד אצלו אסור לעכב ולא כמ"ש הרמ"ע דאם קדם החוב מותר עיי"ש בהזהר. אמנם אחר העיון היטב בדברי הזהר פ' במדבר ראיתי דהרמ"ע כיוון לדברי הזהר שם. אלא דט"ס הוא בדברי הרמ"ע וכך צ"ל וה"מ שקדם הפקדון ואח"כ הלוהו מותר לעכבו. אבל קדם החוב לפקדון אסור. וכן מבואר שפיר בזהר שם דדוקא אם קדם החוב לפקדון אסור לעכבו. אבל אם קדם הפקדון להחוב מותר לעכבו עיי"ש היטב ותבין. ושוב ראיתי בפתחי תשובה בסי' זה סק"ב שהוא הביא כן בשם הבר"י דאה קדם הפקדון להחוב מותר לעכבו ואם קדם החוב להפקדון אסור עיי"ש. ואולי נמצא כך בפירוש בס' ברכ"י מדפוסים ישנים. אבל בס' בר"י שלפנינו דפוס וויען לא נמצא כן רק כמו שהעתקתי לשונו למעלה. ובאמת הוא משובש וצ"ל כמ"ש וכמו שהביא הפ"ת בשמו. ובאמת דיש להעמיס כן נמי בדברי הרמ"א דכוונתו הוא דדוקא אם קדם הפקדון להחוב אז מותר לעכבו. דהא כ' הרמ"א כי כבר הוא אצלו בפקדון ודייק לכתוב תיבת "כבר" והיינו דכוונתו הוא דאם הפקדון הוא אצלו מכבר קודם הלואה בכה"ג מותר לעכבו

סימן

(א) סעיף א' אסור לדון בשבת ויו"ט. בש"ס ביצה דף ל"ו תנינן במתני' ואלו הן משום רשות לא דנין כו'. ופריך בגמרא והא מצוה קעביד. לא צריכא דאיכא דעדיף מיני' ועיין בתוס' שם שכתבו דלפרש"י דהקושיא הוא דאמאי קא חשיב לא דנין בין הנך דרשות יוכל להיות דאפי' דליכא עדיף מיני' אסור לדון. והקשו מהא דתנינן בפ' אד"מ לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט ומפרש בגמרא הטעם דהיכי לעביד לדייניה במעלי שבתא ולגמור דיני' בשבתא ולקטלי' בשבתא הא אין רציחה דוחה שבת ולא קאמר משום דאין דנין בשבת. הרי משמע דבסנהדרין דבסתמא ליכא עדיף מינייהו שפיר דנין. ור"ת פירש דהקושיא הוא למה באמת אסור לדון הא מצוה הוא ומשני דאיכא דעדיף מיני'. אבל אי ליכא עדיף מיני' באמת מותר עיי"ש. וראיתי בס' שמחת יו"ט על מס' ביצה מהגאון מפלאצק שהקשה לשיטת הר"ת דד"מ דנין סנהדרין בשבת כיון דליכא עדיף מינייהו. וד"נ אין דנין סנהדרין בשבת כיון דאין רציחה דוחה שבת א"כ קשה ליחשוב המתני' בפ' אד"מ במה בין דין ד"מ לד"נ גם הך מלתא דד"מ דנין סנהדרין בשבת וד"כ אין דנין סנהדרין בשבת והניח בצ"ע עיי"ש, ולכאורה אמרתי דקושיא זו מעיקרא ליתא דהא טעמא דאין רציחה דוחה שבת ל"ש רק כשתחלת דין הוא בע"ש והוא משום דאין גומרין את דינו לחוב בו ביום אלא מלינין את דינו עד למחר שמא ימצא בלילה זכות. לכן א"א להתחיל לדון בע"ש ולגמור לחוב בשבת כיון דאין רציחה דוחה שבת. אבל להתחיל לדון בשבת הרי גמר דין לחוב צריך להיות ביום המחרת בחד בשבתא וא"כ הרי ל"ש הטעם דאין רציחה דוחה שבת ושפיר מותר לדון: וא"כ לק"מ קושית הגאון הנ"ל דהא להתחיל לדון בשבת הרי ליכא חילוק בין ד"מ לד"נ וגם ד"נ מותר להתחיל לדון בשבת ואי לגמור הדין בשבת הרי באמת זה תני במתני' דאיכא חילוק בין ד"מ לד"נ דד"נ אסור להתחיל בע"ש כיון דאסור לגמור בשבת ומשמע. אבל ד"מ מותר לגמור הדין בשבת. אמנם אחרי שובי אמרתי דבאמת כוונת הגאון הנ"ל בקושיתו הוא על גמר דין דליחשוב המתני' דבד"מ גומרין את הדין בשבת וקושיתו נכונה היא דהא באמת ממה דקתני גבי ד"נ דאין דנין בע"ש משום דאסור לגמור דינו בשבת אין ראי' מזה דבד"מ מותר לגמור הדין בשבת די"ל דגם ד"מ אסור לגמור הדין בשבת ודוקא לענין ע"ש הוא דאיכא חילוק בין ד"מ לד"נ דד"נ כיון דא"א לגמור הדין לחוב בע"ש לכן אסור לדון בע"ש משא"כ ד"מ דגומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה לכן מותר לדון בע"ש. אבל בשבת אסור לדון גם ד"מ. וא"כ שפיר קשה דהו"ל להמתני' ליחשוב בהדיא דד"מ סנהדרין מותר לגמור הדין בשבת וד"נ אפי' סנהדרין אסור

והנה קושיא זו יש להקשות גם לשיטת רש"י. והוא דהנה מה דד"מ אין דנין בשבת ויו"ט לרש"י בין היכא דאיכא עדיף מיני' ובין היכא דליכא עדיף מיני'. ולר"ת דוקא היכא דאיכא עדיף מיני'. אינו רק מדרבנן משום גזירה שמא יכתבו הפס"ד וכדאמרינן בגמרא שם. אבל מדאורייתא לעולם דנין ד"מ בשבת ויו"ט אליבא דכ"ע. וא"כ גם לרש"י ז"ל קשה דהו"ל להמתני' בסנהדרין שם ליחשוב גם הך מילתא דד"מ גומרין את הדין בשבת והיינו מדאו' וד"נ אין גומרין את הדין בשבת ואפי' מדאו' כיון דאין רציחה דוחה שבת. ואין לומר דכיון דעכ"פ מדרבנן אין דנין ד"מ בשבת לכן לא קא חשיב. דז"א והוא עפ"י מה דאיתא בירושלמי סנהדרין שם ר' חזקי' בשם ר"א אסור לדון ד"מ בע"ש. ופריך הדא מתני' פליגי לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט ד"נ. הא ד"מ דנין, ומשני כאן להלכה כאן לדברי תורה. ומפרש הסמ"ג והובא גם בב"י שבמשנה מדבר מדבר תורה שדנין אבל מדברי סופרים אין דנין עיי"ש. וכן כתב גם בנמוק"י פ' אד"מ. הרי מה דחשיב במתני' לענין לדון בע"ש ועיו"ט דד"נ אין דנין בע"ש ועיו"ט וד"ע דנין בע"ש ועיו"ט ג"כ אינו אלא מדאו'. אבל מדרבנן גם ד"מ אין דנין בע"ש ועיו"ט. וא"כ שפיר קשה דהו"ל ליחשוב גם הך מלתא דד"מ סנהדרין דנין בשבת ויו"ט וד"נ אפי' סנהדרין אין גומרין את הדין בשבת ויו"ט. ואף דמדרבנן גם ד"מ אין דנין בשבת ויו"ט מ"מ ליחשוב וכמו דחשיב החילוק שבין ד"מ לד"נ לענין לדון בע"ש ועיו"ט. אמנם נ"ל ליישב: והוא דהנה יש להקשות דמה פריך בירושלמי הנ"ל על ר"א ממתני' דד"מ מותר לדון בע"ש ועיו"ט הלא כד מעיינין במתני' יל"ד דבכל הנך דלעיל שם במתני' חשיב המשנה בהדיא ההפרש שבין ד"מ לד"נ ולענין לדון בע"ש ועיו"ט קתני לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט וקאי על ד"נ. ולא סיימה נמי דד"מ דנין בע"ש ובעיו"ט וע"כ צ"ל משום דד"מ ג"כ אסור לדון בע"ש ועיו"ט עכ"פ מדרבנן וכדאמר ר"א בירושלמי הנ"ל לכן לא קא חשיב. ומה דנקט המתני' דד"נ אסור לדון בע"ש ועיו"ט הוא משום דבא להשמיענו דד"נ אסור לדון בע"ש ועיו"ט אפי' מדאורייתא כיון דאין רציחה דוחה שבת: וא"כ מה פריך על ר"א הרי אדרבה ממתני' יש סייעתא לר"א. אולם הדבר נכון דבאמת ממה דלא סיימה המתני' דד"מ מותר לדון בע"ש ועי"ט אין ראי' דגם ד"מ אסור לדון עכ"פ מדרבנן כיון דזה דד"מ מותר לדון בע"ש ועיו"ט לא צריכה המתני' להשמיענו דהא מקרא מלא הוא דכתיב ושפטו את העם בכל עת והיינו דדנין בכל יום וכ"כ הרמב"ם פי"א. מה' סנהדרין ה"ג. ורק ד"נ דאין דנין בע"ש ועיו"ט שפיר