אלפי מנשה חושן משפט כ

ישתעבד בו דהי' עובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד וכדתני במתני' שם. ואפ"ה לא בעינן ב"ד וכמש"ל. אולם ז"א די"ל דחציו עבד וחציו ב"ח דכופין את רבו לשחררו לא דמי למוציא ממון מיד המוחזק כיון דהתם הרי כותב שטר לרבו על חצי דמיו וכדתני במתני' שם,, וא"כ הרי אין מוציאין אותו לגמרי מיד רבו. משא"כ כשמוציאין ממון מיד המוחזק, ועפי"ז יהא מיושב נמי מה שיש לתמוה על התוס' דכיון דלפי דברי התוס' סוטה וחגיגה הנ"ל צ"ל דלכוף לקיים מ"ע לא בעינן ב"ד וכמ"ש. א"כ קשיא על התוס' סוטה אמאי בשטר העומד לגבות בעינן ב"ד הרי גם התם איכא מצוה דפריעת בע"ח בין למ"ד של"ד ובין למ"ד שעבודא דאורייתא. אבל לפי הנ"ל א"ש דשאני שטר העומד לגבות כיון דמוציאין ממון מיד המוחזק הלכך בעינן ב"ד אף דהוי מצוה משא"כ בחציו עבד וחציו ב"ח דכותב שטר על חצי דמיו לא הוי כמוציא מיד המוחזק אלא הוי כשאר מ"ע ולא בעינן ב"ד, אולם שוב ראיתי דאין אנו צריכין לזה דבלא"ה לק"מ על התוס' סוטה הנ"ל. והוא עפ"י מ"ש התומים בסי' ס"ז סק"ב לפרש דברי התוס' סוטה הנ"ל דכוונתם הוא דוקא כשבא לגבות מיתומים דאין גובה אלא בשבועה והשבועה צ"ל בב"ד. וא"כ שפיר י"ל אולי לא יזדקק לי' ב"ד ולכך לא הוי כגבוי. משא"כ כשהלוה חי דא"צ שבועה אי לא טען ישבע לי א"כ א"צ ב"ד כלל והוי כגבוי עיי"ש וא"כ שפיר כתבו התוס' דבשטר העומד לגבות בעינן ב"ד אף דאיכא מצוה דפריעת בע"ח ובמצוה לא בעינן ב"ד דשאני התם כיון דצריך שבועה, וכל זמן שלא משתבע בודאי אין שום אדם נזקק לכופו לפרוע דדלמא אינו חייב כלל וליכא מצוה כלל ועיין גם בקצה"ח סי' י"ב שהביא בשם הכנה"ג בסי' פ"ב שהעלה דמה דאמרי' בשטר העומד לגבות לא הוי כגבוי הוא דוקא בשטר ספק, אבל בשטר ברור הוי כגבוי עיי"ש. ולפי דבריו ג"כ ניחא ולק"מ קושיתינו הנ"ל כיון דהתוס' איירי בשטר ספק ודלמא אינו מחויב כלל לפרוע וליכא מצוה כלל. אכן לפי"ז דבשטר ברור וא"צ שבועה כ"ע מודים דהוי כגבוי וא"צ ב"ד, א"כ שוב איכא סתירה מזה לדברי הח"ס הנ"ל דהא חזינן, דאף היכא דמוציאין מיד המוחזק לגמרי לא בעינן ב"ד, אולם באמת זה אינו עומד לנגדו לסתור כלל דבאמת אי אמרינן דהוי כגבוי שוב לא חשיב כמוציא מיד המוחזק אלא בעל השטר הוא מוחזק והא בהא תליא. וכן מבואר בהדיא במשנה ובגמרא סוטה שם דפליגי ב"ש וב"ה במתני' בסוטות הראויות לשתות ומתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש אומרי' נוטלת כתובה ובה"א לא נוטלת כתובה ואמרינן בגמרא דפליגי בהא דב"ש סברו שטר העומד לגבות כגבוי דמי והוי האשה מוחזקת ועל היתומים להביא ראי' להפסידה כתובתה וב"ה סברו שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והוי היתומים מוחזקין ועלי' להביא ראי' שלא זינתה עיי"ש וברש"י שם. הרי דאם אמרינן דהוי כגבוי חשיב בעל השטר המוחזק וא"כ ליכא סתירה מזה לדברי הח"ס הנ"ל. אך לפי"ז צ"ל דמה דאיתא בש"ס וברמב"ם ז"ל דבהודאות והלואות אנן שליחותייהו קעבדינן הכוונה הוא שתובע ממנו ע"י עדי הודאה או ע"י עדי הלואה וכן פירש"י בב"ק פ' החובל ובריש סנהדרין עיי"ש ולא כשתובע ממנו מלוה בשטר דאי כשתובע ממנו מלוה בשטר הרי שוב הוי כגבוי ולא חשיב כמוציא מיד המוחזק ושוב לא בעינן ב"ד מומחין והבן בכל זה. ואחר שתקעתי את עצמי לבקר הדברים אם אין בהם עיקש ונפתל שבתי וראיתי דמ"ש לעיל דעפ"י מה דמבואר בקצה"ח דתירוצו אינו סובב רק למ"ד של"ד דלדידי' פריעת בע"ח אינו רק משום מצוה מש"ה בעינן דוקא ב"ד לכופו לקיים המצוה דפריעת בע"ח אבל למ"ד ש"ד דיורדין לנכסיו לזה לא בעינן ב"ד. א"כ תירוצו אינו מספיק רק לישב הסוגיא דפ' המגרש אבל אכתי קשה מסוגיא דפ' החובל דשם קאי הש"ס אליבא דרבא וגם מהרמב"ם גופי' דהם ס"ל ש"ד, באמת ז"א דשפיר יש מקום לתירוץ הקצה"ח גם למ"ד ש"ד. והוא עפ"י מ"ש הריב"ש סי' תפ"ד דאפי' למ"ד ש"ד וב"ד יורדין לנכסיו אם א"א לב"ד לירד לנכסיו בודאי מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים המצוה דפריעת בע"ח עיי"ש. וא"כ שפיר גם למ"ד ש"ד בעינן ב"ד מומחין לכופו היכא שא"א לב"ד לירד לנכסיו אמנם בכל זאת אכתי לא הונח לי בתירץ הקצה"ח מטעם שהוכחתי לעיל מהתוס' חגיגה וסוטה דגם לכוף לקיים מ"ע לא בעינן ב"ד. לזאת נלע"ד עיקר בישוב דברי הרמב"ם כמו שכתבתי

ומ"ש עוד שם במשובב דלהפרישו מאיסור אינו אלא הכאה בעלמא. אבל ב"ד שכופין לקיים מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו. נ"ל דלאו בכל הלאוין אינו אלא הכאה. כי בלובש שעטנז וכדומה ג"כ מכין אותו עד שתצא נפשו, והוא עפ"י מה שהקשה בשו"ם חו"י בהשמטות לדף קנ"ו דפוס פרנקפורט דאמאי במ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו. ואמאי בל"ת אין מצילין הרודף לעשותו בנפשו של עושה חוץ מהמנויים במשנה וכי חמיר עשה מל"ת [באמת קצת מראשונים הוכיחו מכאן דעשה חמיר מל"ת והובא גם במשובב שם]. ותירץ דגבי ל"ת אם אכתי לא עבר אפי' מבקש לעשותו הוי חסר מעשה ודלמא יחזור בו רק יתרו בו ואם יעבור יקבל עונשו ומה נעשה לו עוד דמה דהוי הוי משא"כ במ"ע דבישיבתו בטל עובר מכין אותו כדי שיקיימו לענות גופו כדי לקיים נשמתו עכ"ל ולפי דבריו מה דבל"ת אין מכין אותו עד שתצא נפשו הוא משום דמחוסר מעשה הוא ודלמא יחזור בו ולא יעשה א"כ זה הוא דוקא כשרודף לעשות העבירה אבל כשכבר עשה העבירה וכגון שלבש שעטנז דכל זמן שאינו פושטו עובר בכל רגע ורגע על הלאו על כל שהי' ושהי' בכה"ג מכין אותו עד שתצא נפשו עד שיפשיט מעליו דהא בכה"ג בישיבתו בטל עובר על הלאו וכמו במ"ע דבישיבתו בטל אינו מקיים העשה

ומ"ש בקצה"ח להסיר תלונת התומים מהב"ח במה שהביא בשם התוס' יפה כיוון בזה והמעיין בהעתקות דברי הב"ח שהעתיק התומים יראה דהתומים במחכ"ת לא דק יפה בלשון הב"ח לכן השיג עליו, ומ"ש עוד הקצה"ח על מ"ש הב"ח דמיהו לפרש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר כו' אין חילוק כלל דבכל ענין בעינן סמוכין וכתב הקצה"ח דלשונו הוא שלא בדקדוק דהא עיקר החילוק שכתבו התוס' בין מילי דכפי' לדינין בעלמא הוא רק לפרש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים דלפירוש התוס' דלפניהם קאי אאלקים ליכא חילוק בין מילי דכפי' לדין בעלמא עכ"ל, והנה מ"ש דהתוס' מחלקו כן לפרש"י בזה ודאי הצדק עמו דבהדיא מבואר כן בתוס' רפ"ק דסנהדרין ד"ה ליבעי. אך מ"ש דלפירוש התוס' דלפניהם קאי אאלקים ליכא חילוק בין מילי דכפי' לדינין בעלמא ובכל ענין בעינן סמוכין. לא הבינותי לכאורה דאמאי לא נימא דחילוק התוס' סובב גם לפי פירושם דלפניהם קאי אאלקים דהרי גם לפירוש התוס' קשה דל"ל תרווייהו לפניהם ואלקים למעט והדיוטות וע"כ גם לפי פירושם צ"ל כן דמאלקים ילפינן דבעינן מומחין