אלפי מנשה חושן משפט יט

ומסוגיא דפ' המגרש ופ' החובל דאיתא להדיא טעמא דדייניהן בהודאות והלואות משום דאנן שליחותייהו קעבדינן אלמא דעס"ת בעינן תלתא מומחין. והקצה"ח כ' לתרץ עפ"י מה דמבואר בתוס' רפ"ק דסנהדרין ד"ה ליבעי דלענין כפי' בעינן מומחין אליבא דכ"ע. א"כ למ"ד שעבודא לאו דאוריי' דכופין בהודאות והלואות לפרוע החוב אין בו אלא משום פריעת בע"ח מצוה וכמו לולב איני עושה סוכה איני עושה. ובכה"ג בעינן מומחין וזה הוא דקאמר מידי דהוי אהודאות והלואות דשליחותייהו קעבדינן היינו לענין כפי' לפרוע החוב עיי"ש. והנתיבות השיג עליו דכיון דדמי לסוכה איני עושה דכופין אותו לקיים המצוה כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפי' מי שאינו בכלל ב"ד כדמוכח בב"ק דף כ"ח גבי נרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו להצילו מאיסור שפתה ועיין במשובב שכתב להצדיק דבריו שבקצה"ח דדוקא כשחבירו רוצה לעשות איסור מצוה הוא על כל אחד להפרישו וכמו התם באיסור שפחה וכן מי שרואה חבירו לובש שעטנז יכול לפשטו מעליו אבל לכופו לקיים מצות עשה כגון מי שאינו עושה סוכה או אינו נותן צדקה לזה צריך ב"ד דוקא ואנן שליחותייהו קעבדינן עיי"ש. ובאמת כדבריו איתא בהרמב"ם ז"ל פ"ז מה' מתנות עניים ובטוש"ע יו"ד סי' רע"ח גבי צדקה דמי שאינו רוצה ליתן צדקה ב"ד כופין אותו עד שיתן. הרי דנקטו דייקא ב"ד. ועיין גם בס' החינוך להרא"ה מצוה וא"ו שכ' תה לשונו. וכלל גדול בכה"ת לכל האומר שיבטל מ"ע שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו עכ"ל. הרי דגם הוא נקט דוקא ב"ד בכל מ"ע. אולם מדברי התוס' חגיגה דף ד' ע"א ד"ה לא נצרכה יש להוכיח דלכופו לקיים מ"ע לא בעינן ב"ד. והוא שכתבו שם דחציו עבד וחציו ב"ח כיון דעומד לכוף את רבו לשחררו כמאן דמשחרר דמי עיי"ש. והנה כתבו התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו דאף הנך דס"ל כל העומד לבצור כבציר דמי והעומד לגזוז כגזוז דמי וכן לזרוק ולפדות ולשרוף מ"מ מודים דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כיון דצריך דיינין ולאו בידו הוא וכדאמר גבי גר מי יימר דמזדקק לי' בי דינא עיי"ש. הרי חזינן מדברי התוס' האלו דהיכא דצריך ב"ד לא אמרינן דהוי כאילו כבר נעשה. וא"כ מ"ש התוס' גבי חציו עבד וחציו ב"ח דכיון דעומד לכוף את רבו לשחררו כמאן דמשחרר דמי ע"כ צ"ל דלא בעינן ב"ד לכוף את רבו. והרי עת דבחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו לשחררו הוא כדי שיקיים העבד המ"ע דפרו ורבו ומצוה דלשבת יצרה וכדתנן בגיטין פ' השולח דף מ"א. הרי בהדיא דלכוף לקיים מ"ע לא בעינן ב"ד. ומה גם דהא כ"ש היא מהתם דמה התם בח"ע וחציו ב"ח. מה דכופין את רבו לשחררו הוא רק כדי שיקיים העבד המ"ע ולא האדון בעצמו. ואפ"ה לא בעינן ב"ד. כ"ש לכוף את האדם שהוא בעצמו יקיים המ"ע דלא בעינן ב"ד. ולפי"ז נ"ל דמה דנקטו הרמב"ם והטוש"ע והרא"ה הנ"ל ב"ד הוא לאו דוקא. וכן ראיתי בח"ס החו"מ סי' קע"ז שכ' שם דגם לכופו לקיים מ"ע לא בעינן ב"ד וכל אחד יכול לכוף את חבירו לקיים המצוה וכתב שם ג"כ דמה שהזכירו בכל מקום ב"ד הוא לאו דוקא עיי"ש. והוא לא הביא שום ראי' לזה אלא דכתב כן מסברא דנפשי' [ולא הזכיר נמי ממחלוקת הקצה"ח והנתיבות בזה], אבל מדברי התוס' הנ"ל יש ראי' נכונה לדבריו

ובלא"ה לא עלה ארוכה כלל בתירץ הקצה"ח הנ"ל, דהא תירוצו יתכן רק למ"ד של"ד דלדידי' פריעת בע"ח אינו רק משום מצוה [וכ"כ בשטמ"ק כתובות דף פ"ו בשם הרא"ה] מש"ה בעינן דוקא ב"ד לכופו לקיים המצוה דפריעת בע"ח. אבל למ"ד שיעבודא דאוריי' דיורדין לנכסיו מכח דהנכסים הם משועבדים ולאו משום דפריעת בע"ח מצוה לבד הרי לא בעינן ב"ד מומחין בזה וכמבואר בקצה"ח גופי' וא"כ תירץ הקצה"ח אינו מספיק רק לישב הסוגיא דפ' המגרש דשם מה דקאמר רב יוסף דבהודאות והלואות אנן שליחותייהו קעבדינן לאביי הוא דקאמר כן ושפיר אהדר לי' לאביי לשיטתו דס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמ"ש בקצה"ח אבל הא אכתי קשה להרמב"ם ז"ל מסוגיא דפ' החובל דשם אמרינן ג"כ דבהודאות והלואות אנן שליחותייהו קעבדינן והתם סתמא דתלמודא קאמר זאת. וא"כ זה הוא דוחק לומר דסתמא דתלמודא דהתם ס"ל ג"כ שעבודא לאו דאורייתא. ומהגם דהא התם אזיל הש"ס אליבא דרבא עיי"ש. והרי רבא ס"ל שעבודא דאורייתא וכמ"ש הראשונים ובראשם התוס' גיטין דף נ' ע"א ד"ה כיון עי"ש, ועוד דהרי הש"ך הק' גם מהרמב"ם ז"ל גופי' דבפ"ה [בש"ך איתא פ"ג וט"ס הוא] מה' סנהדרין כתב גם הרמב"ם ז"ל בעצמו כן דבדיני הודאות והלואות אנן בח"ל שליחותייהו קעבדינן עיי"ש. והלא הרמב"ם ז"ל ס"ל שיעבודא דאורייתא וכמבואר בהדיא בהרמב"ם ז"ל פי"א מה' מלוה והובא גם בש"ך סי' ל"ט ריש סק"ב, וא"כ לא עלה תרופה בתירוץ הקצה"ח לקושית הש"ך על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דפ' החובל ומהרמב"ם גופי' מפ"ה מה' סנהדרין דהא ע"כ כוונת הש"ס בפ' החובל וכן נמי כוונת הרמב"ם הוא כפשטא, דבדיני הודאות והלואות היינו לדון בלבד אנן שליחותי' קעבדינן ואין כוונתם כלל דלענין לכוף לפרוע חוב עבדינן שליחותייהו ושפיר קשה קושית הש"ך

אמנם באמת נלע"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש הקצה"ח דמה דאמרינן דבהודאות והלואות אנן שליחותייהו קעבדינן היינו לענין לכוף לפרוע החוב ולא לענין לדון בלבד, אך מ"ש הקצה"ח דמש"ה בעינן ב"ד מומחין לכוף לפרוע חובו כיון דלמ"ד של"ד פריעת בע"ח אינו רק מצוה ולכוף לקיים מ"ע בעינן מומחין, באמת ז"א וכמ"ש להוכיח מדברי התו' הנ"ל. אלא דנ"ל מטעם אחר והוא עפ"י מ"ש הח"ס שם לחלק בין חקים ובין משפטים דבחקים לא בעינן ב"ד ובמשפטים בעינן ב"ד, וחקים היינו מ"ע ול"ת, ומשפטים הוי ב' דברים אחד לעשות משפט למחלל שבת ולהורג נפש ולעובר על לאו, ב' להוציא ממון מיד המוחזק אפי' גזילות וכדומה ולהוציא אשה מיד בעלה בזה צריך ב"ד מומחין ואנן שליחותייהו קעבדינן עיי"ש. וא"כ שפיר בפריעת בע"ח דלמ"ד של"ד כופין אותו לפרוע חוב משום מצוה ולמ"ד שיעבודא דאורייתא יורדין לנכסיו, דמוציאין ממון מיד המוחזק שפיר בעינן ב"ד מומחין, וא"כ שפיר נוכל לפרש גם הסוגיא דפ' החובל וגם דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' סנהדרין דכוונתם היא דלענין פריעת חוב עבדינן שליחותייהו ואף דרבא וגם הרמב"ם ז"ל ס"ל שעבודא דאורייתא ויורדין לנכסיו מ"מ בעינן ב"ד מומחין כיון דמוציאין ממון מיד המוחזק ולזה עבדינן שליחותייהו, אבל לדון בלבד לא בעינן בהודאות והלואות ב"ד מומחין כיון דבדין בלבד אין מוציאין ממון מיד המוחזק רק דהב"ד פוסקין את הדין. והן אמת דלכאורה מדברי התוס' הנ"ל יש ראי' נמי דלא כהח"ס דאף היכא דמוציאין מיד המוחזק לא בעינן ב"ד דהרי בחציו עבד וחציו ב"ח דכופין את רבו לשחררו. הרי מוציאין את העבד מיד רבו שלא