אלפי מנשה חושן משפט קס

גם טעמא דאין עד יחידי ראוי להגיד לפטור העד השני אם כפר ואין חילוק בזה בין טעמא דעדות שבמב"כ ובין טעמא דאין עד יחידי ראוי להגיד וא"כ שפיר לק"מ על רש"י והרמב"ם שכ' טעמא דאין עד יחידי ראוי להגיד ולא כתבו טעם הירושלמי דעדות שבמב"כ אחרי דלשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור אין חילוק כלל בין טעם רש"י והרמב"ם ובין טעם הירושלמי וחדא מינייהו נקטו והבן היטב. ויש לומר עוד נ"מ אחרת בין טעם רש"י והרמב"ם ובין טעם הירושלמי אך לפי האמור אין כאן שום נ"מ לפי שיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור ואין ברצוני להאריך כי המשכיל יבין. [ולפי האמור צ"ל דגם הבריי' הב' שבירושלמי שם דתני היו עשרה וכפרו זא"ז הראשון חייב וכולן פטורין מטעם עדות שבמב"כ ע"כ סוברת ג"כ כשיטת הירושלמי דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב אפי' בדאיתנהו קמן דאל"כ הרי ל"ש לומר בכה"ג עדות שבמב"כ כיון דנשארו עוד הרבה עדים אחרים והוי כופר בממון שיש עליו עדים ולא נעשה פסול כלל וכאמור. ועיין בהריטב"א בשבועות שדעתו הוא דמה דמוקמינן בגמ' שהי' כת שני' קרובים בנשותיהן זה הוא אליבא דרבה דס"ל הכופר בממון שיש עליו עדים פטור אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב מוקמינן המתני' כפשטא עיי"ש בדף ל"ב ע"ב ד"ה בשלמא שני' ובדף ל"ז ע"א ד"ה ת"ש עיי"ש. וזה היא דלא כשיטת התוס' והרמב"ם הנ"ל. ולפי"ד שפיר הש"ס דידן אינו מחולק בזה עם הירושלמי דהא באמת גם ש"ס דידן ס"ל אליבא דהלכתא דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב אפי' בדאיתנהו קמן. וי"ל דזה הוא ג"כ מטעמא דהירושלמי הנ"ל משום דמצוין לשכח עדותן. ולולא מה שאנכי איני כדאי להכריע בין הרים גדולים הייתי אומר דעיקר הוא בזה כדעת הריטב"א למען שלא יהי' שיטת הש"ס דידן היפך מהנך ב' ברייתות שבירושלמי הנ"ל]

אמנם דע שדברינו אלו יצדקו רק דוקא במושבע מפי אחרים דבזה לא נעשה פסול מכח השבועה וכמ"ש התומים סי' כ"ח ס"ק י"ט עיי"ש ורק מכח מה שכפר שאינו יודע עדות יש לפסלו ובזה שפיר צדקו דברינו הנ"ל דלשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור לא נעשה פסול מצד מה שכפר בעדותו אבל במושבע מפי עצמו הרי אף לשיטת הש"ס דידן דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור מ"מ נעשה פסול מכח השבועה שנשבע לשקר. אך עכ"ז א"ש תירוצינו הנ"ל על רש"י והרמב"ם ז"ל חדא דהתומים שם מפרש כוונת המתני' במושבע מפי אחרים ולא מפי עצמו עיי"ש. ועוד אף לפי"מ דמבואר בתוס' ובר"ן שם והובא בקצה"ח סי' כ"ח סק"ח דהמתני' מיירי גם במושבע מפי עצמו ג"כ א"ש תירוצינו דכיון דבמושבע מפי אחרים ל"ש לשיטת הש"ס דידן טעמא דעדות שבמב"כ וכנ"ל לכן שפיר כתבו רש"י והרמב"ם הטעם דאין עד יחידי ראוי להגיד דטעם זה מספיק אפי' במושבע מפי אחרים. עוד י"ל דהנה באמת יש להעיר בדברי הירושלמי לפי פירושינו הנ"ל דאיך שייך לומר עדות שבמב"כ משום דכשכפר נעשה פסול נתבטל שאר העדות הרי יכול לומר שכחתי ואי במודה הרי אאמע"ר וכן הקשה הר"ן בפ' כל הנשבעין בהא דתנינן שכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועות העדות. וצ"ל דהירושלמי מיירי בזמן קרוב דאינו יכול לומר שכחתי וכמו שתירץ הר"ן שם המתני' עיי"ש או כמ"ש הקצה"ח בסי' כ"ח לחלק דדוקא אם אומר איני יודע לך עדות יכול להתנצל ולומר שכחתי אבל אם אמר לא ידעתי לך עדות אינו נאמן לטעון שכחתי עיי"ש והירושלמי הנ"ל מיירי כשאמר לא ידעתי לך עדות וא"כ כיון דל"ש לומר בזה עדות שבמב"כ כ"א בזמן קרוב או כשאמר לא ידעתי אבל כשאומר איני יודע והי' בזמן רחוק ל"ש לומר עדות שבמב"כ לכן שפיר כ' רש"י והרמב"ם ז"ל הטעם דאין עד יחידי ראוי להגיד דטעם זה שייך אפי' כשאמר הראשון איני יודע והי' בזמן רחוק

אולם לפי פירושינו הנ"ל דכוונת הירושלמי הוא דמש"ה שייך לומר בזה עדות שבמב"כ כיון דהראשון שכפר הזיד בשבועות העדות ונעשה פסול ונתבטלו כולם א"כ קשה מדברי הירושלמי אלו על התוס' והרא"ש וסייעתם דסוברים דתרתי בעינן צירוף בראי' ובהגדה הלא מדברי הירושלמי הנ"ל מבואר דצירוף בראי' לבד סגי וצ"ע

ומ"ש הקצה"ח והנתיבות דלשיטת הרי"ף דבעינן שיכיר הכשר בפסול א"כ אם הי' כשר בשעת ראי' ונעשה פסול אח"כ לא נתבטל שאר עדות כיון דלא הכיר בפסולו דהא בשעת ראי' כשר הי' עיי"ש. עיין בשו"ת בית אפרים חאע"ז סי' נ"ד שחולק בזה וכ' דאפי' לדעת הרי"ף ג"כ נתבטל שאר העדות בכה"ג עיי"ש. וגם לפי"ד הקצה"ח והנתיבות דלדעת הרי"ף לא נתבטל שאר העדות בכה"ג א"כ מ"ש הנתיבות דלהרמב"ם דבצירוף בראי' בלחוד נתבטל שאר העדות מדין נמצא קא"פ אף דלא העידו כלל בב"ד הה"נ בכה"ג נתבטל שאר העדות אף דלא העיד אח"כ הפסול בב"ד. הוא שלא בדיקדוק דהא דעת הרמב"ם הוא כדעת הרי"ף דבעינן שיכיר הכשר בהפסול וכדמשמע מדברי הש"ך סק"ז וס"ק כ"א עיי"ש היטב וכ"כ בהדיא התומים בסי' ל"ח וא"כ גם להרמב"ם בעינן בכה"ג צירוף בשעת הגדה. אלא דהו"ל להנתיבות לומר זאת לדעת רש"י ורשב"ם דהם סוברים ג"כ דבצירוף בראי' לחוד פוסל וזה לא מצינו דרש"י ורשב"ם יסברו כדעת הרי"ף הנ"ל. ואולי י"ל דדעת הנתיבות הוא דהרמב"ם אינו סובר כהרי"ף וכן הוא ג"כ דעת הטו"ז ריש סי' זה עיי"ש

עיין בשער משפט סק"ד שחקר לדעת התוס' והרא"ש דתרתי בעינן ומבואר בתוס' דאף דלא העידו תכ"ד מ"מ נתבטל כל העדות אי בעינן שיעידו בב"ד יחד זה בפני זה אלא דלא בעינן תכ"ד או אף שמעידין זה שלא בפני זה ג"כ נתבטל כל העדות עיי"ש ונלע"ד להביא ראי' דאף שמעידין זה שלא בפני זה ג"כ נתבטל והוא ממ"ש התוס' בשבועות דף ל"ה ע"א בהא דתנן שם במתני' או שהי' אחד מהם קא"פ הרי אלו פטורין. והקשו בתוס' מה קמ"ל הא כבר שמענו דאין נוהגת אלא בראוין להעיד ותירצו דקמ"ל דאפי' יש שלשה עדים ואחד מהם קא"פ השנים כשרין פטורין דעדות שבמב"כ עיי"ש. ותימה הא דעת התוס' היא דתרתי בעינן והרי התם לא הי' צירוף רק בראי' לבד דהא עדיין לא העידו כלל. אולם ראיתי בתומים סק"ז שכתב דבאמת התוס' דס"ל דתרתי בעינן פירשו התם היכא שכבר העיד הפסול בב"ד ולכך אלו פטורים להעיד דאם יעידו נתבטל עדותן עיי"ש וא"כ עכצ"ל דדעת התוס' הוא דאף שמעידין זה שלא בפני זה ג"כ נתבטל עדותן דאל"כ אמאי פטורין הכשרים מלהעיד כיון דכבר העיד הפסול הלא עדיין יכולו להעיד שלא בפני הפסול ולא יתבטל עדותן אלא ודאי כדאמרן והיא ראי' נכונה: