אלפי מנשה חושן משפט קנה

ולא כרבי ושפיר י"ל דהוא משום דהתוס' ס"ל דהך ר' יוסי הוא ר' יוסי בר חלפתא וכמ"ש בשם הרשב"א ורבי ור' יוסי בר חלפתא הלכה כר' יוסי וכמ"ש מרן ז"ל. ושאר פוסקים דס"ל בזה כרבי דגם בד"מ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכן קיי"ל כאן בש"ע בכל הסימן י"ל דהם ס"ל דר יוסי דפליג עם רבי ואמר דבד"מ תתקיים העדות בשאר הוא ר' יוסי בר' יהודה ולא כהרשב"א הנ"ל לכך שפיר פסקו בזה כרבי כיון דרבי ור"י בר"י הלכה כרבי וכמש"ל בשם המבוא התלמוד. אולם באמת דברי התוס' ב"ב שם תמוהים דאיך כתבו דר"נ פסק כוותי' הלא ר"נ פוסק בהדיא במכות דף וא"ו כרבי ולא כר' יוסי וכבר עמד בזה הגאון מהר"י פיק בהגהותיו על הגליון שם וראיתי פירוש נכון על דברי התוס' אלו בחידושי הרי"ם על חו"מ סוף סי' זה שכ' דמ"ש התוס' והכי הלכתא לא קאי על ר' יוסי רק כוונתם הוא על ר"ש בן אלעזר היינו דהלכה הוא כר"ש בן אלעזר כיון דלדידי' רק ב"ש ס"ל כר' יוסי אבל ב"ה ס"ל כרבי וכהלכתא ור"נ פסק כוותי' היינו כר"ש בן אלעזר מדפסק דהלכה הוא כרבי וע"כ דגם ב"ה ס"ל כרבי אבל למאן דפליג על רשב"א [והוא בנזיר דף כ' ע"א במתני'] הרי תקשה קושית התוס' שם גם אליבא דב"ה וצ"ל דגם ב"ה ס"ל כר' יוסי וכתירוץ התוס' שם אליבא דב"ש ואליבא דרשב"א וא"כ תקשה הלכתא אהלכתא כיון דהלכה כב"ה וסברי כר' יוסי ואיך פוסק ר"כ כרבי עיי"ש בדבריו הנחמדים ודבריו אמיתים המה בפירוש כוונת התוס'. וא"כ ממילא מבואר להיפך מהתוס' ב"ב הנ"ל דהם פוסקים ג"כ כרבי ולא כר' יוסי ושוב שפיר קשה על מרן ז"ל קושיתנו הנ"ל לפי"ד התוס' בשם הרשב"א הנ"ל וצ"ע

(ב) שם באותו סעיף אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קא"פ עדותן בטילה. דברי המחבר כאן הם לשון הרמב"ם ועיין סמ"ע סק"ד שכתב דעדותן בטילה אפי' אם לא העידו כלל עיי"ש ועיין ש"ך ריש סק"ו שהסכים עם הסמ"ע דכן הוא דעת הרמב"ם והיינו כפרש"י ורשב"ם עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ט"ז. אולם ראיתי בשו"ת מהרשד"ם חאע"ז סי' ס"ח שכתב דדעת הרמב"ם הוא כדעת התוס' והרא"ש דתרתי בעינן צירוף בראי' ובהגדה והוכיח כן מלשון הרמב"ם שכתב נמצא אחד מהם קא"פ בטל העדות ומדנקט ונמצא נראה שכבר העידו ואח"כ נמצא אחד קא"פ ועכ"ז כתב אח"כ בד"א בזמן שנתכוונו כולם להעיד כו' הרי בפי' שאפי' כשהעידו כבר בב"ד ונמצא אחד פסול אח"כ אין העדות בטל אלא אחר שנבדקו העדים ונודע כשראו המעשה נצטרפו כולם להעיד וא"ל דוקא כשהעידו בב"ד ונמצא אחד פסול אז לא נתבטל העדות אלא אם נודע כו' אבל אם נודע שבשעת ראי' נתכוונו כולם להעיד אפי' שלא העידו אח"כ הפסולים בב"ד העדות בטל הא ודאי ליכא למימר הכי שהרי יותר חמור שעת הגדת העדות בב"ד משעת ראי' דעיקר קרא בשעת הגדה כתיב עכ"ל. אך באמת דעת הש"ך הוא לחלק כן דדוקא כשהעידו בב"ד ונמצא אחד קא"פ אז לא נתבטל העדות אלא אם כיוון מתחלה בשעת ראי' להעיד אבל אם בשעת ראי' כיוונו להעיד אפי' שלא העידו אח"כ הפסולים בב"ד ג"כ העדות בטל וכן נראה מדברי הש"ך ריש סק"י וס"ק י"ז עיי"ש [ומ"ש הש"ך סק"י שם תיבת לכ"ע הוא לאו דווקא דהא הרמ"ה כתב בהדיא ומובא בטור ובש"ך סק"ו דבצירוף בהגדה לבד פוסל אף דלא כיוונו בשעת ראי' להעיד וגם לא ראו כאחד אלא כוונת הש"ך הוא בזה לדעת רוב הפוסקים וכמ"ש הש"ך בסק"ו דהפוסקים חולקים על הרמ"ה. ומ"ש הש"ך בסק"ו דאם הוזמו הפסולים כיון שאינם אומרים אמת ולא הי' להם צירוף בשעת ראי' בעינן שיעידו תכ"ד עיי"ש עיין בשו"ת ושב הכהן סי' כ"ב שהביא ראי' לדבריו מתוס' כתובות דף ל"ג ד"ה וניתרי בהו שכתבו שם התוס' דלענין קא"פ בעינן שיעידו תכ"ד והרי התוס' במכות כתבו דלענין קא"פ לא בעינן שיעידו תכ"ד וא"כ דברי התוס' סותרים להדדי. ולפי"ד הש"ך א"ש דהתוס' בכתובות שם קאי אעדים זוממין ובזוממין שפיר בעינן גם לענין קא"פ שיעידו תכ"ד עיי"ש

(ג) עוד שם באותו סעיף ואם היו כל העדים כשרים כו' ואחד שלא נתכוון להעיד כו'. כאן מבואר דלא בעינן כוונה להעיד ורבים מקשים על זה מש"ס כריתות דף י"ב דאי' התם אמרו לו שנים יודע אתה עדות לפלוני והוא אומר לא ידעתי פטור במגו דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד הרי בהדיא דבעינן כוונה להעיד וכ"כ התו"י שם דבעינן כוונה להעיד. ועיין בשער משפט סי' צ"ב סק"א שמתרץ והוא דהנה יש להקשות דאף בלא המגו איך יכולים העדים שמעידין שיודע עדות לפלוני לחייבו קרבן הלא עכצ"ל דהנך עדים יודעים ג"כ אותו עדות שגם המה היו שם בשעת ראיית המעשה וא"כ ממ"נ אי איתנהו קמן בשעה שהשביעו הבע"ד הרי פטור מקרבן שבועות העדות דהא הכופר בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן לכ"ע פטור וכמ"ש התוס' שבועות דף ל"ג ואי מיירי שלא היו קמן בשעה שהשביעו הרי הוי חצי דבר דהא בעינן גם לעדות הנך עדים שמעידין ששמעו שהשביעו הבע"ד והוא אמר שאינו יודע וא"כ אינם יכולים לחייבו מטעם דהוי חצי דבר. ובעכצ"ל דמיירי שהעדים שמעידים שיודע עדות לפלוני איתנהו קמן בשעה שהשביעו רק דהם קרובים להבע"ד ורחוקים לאותו עד שכפר ולא כיוונו להעיד ושוב לא נתבטל העד הכשר מחמת צירופן לכן שפיר לולא המגו היו יכולים לחייבו. והנה דעת הש"ך הוא דהיכא דהוי קא"פ עם הכשרים צריכים הכשרים לכוון להעיד ובאם לאו ג"כ נתבטל העדות אף דהפסולים לא כיוונו להעיד. וא"כ הכי הוא כוונת הש"ס דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד וא"כ נתבטל גם עדותו מכח צירוף הקרובים ופטור מקרבן זת"ד עיי"ש. אמנם לא ניחא לי בזה עפימ"ש הנתיבות סק"א דגם הש"ך לא קאמר דאם לא נתכוונו כולם נתבטלו גם עדות הכשרים אלא דווקא כשהעידו ג"כ הכשרים והפסולים בב"ד אבל אם לא העידו הפסולים בב"ד לא נתבטלו הכשרים אף שראו ביחד ולא נתכוונו כולם להעיד עיי"ש וא"כ הרי התם הקרובים אינם מעידין עדות זה בב"ד ושוב אף אם הכשר לא כיוון להעיד לא נתבטל עדותו ושוב א"א לפרש כונת הש"ס כדברי השעמ"ש

ולפענ"ד נראה לפרש כוונת הש"ס ע"ד אחר. והוא דהנה לכאורה קשה כנ"ל דאיך יכולים העדים שמעידין שיודע בעדות פלוני לחייבו קרבן אף בלא המגו דממ"נ אי איתנהו קמן הרי כופר בממון שיש עליו עדים ואיתנהו קמן פטור ואי ליתנהו קמן הרי הוי חצי דבר. אמנם באמת ז"א והוא דבאמת מיירי דאיתנהו קמן ומיירי ג"כ שהנך עדים שהעידו עליו שיודע בעדות פלוני שראו ביחד הם ג"כ רחוקים להבע"ד ואפ"ה לולא המגו הי' חייב קרבן. והוא עפ"י מה דאיתא בירושלמי שבועות פ"ד ה"ג הי' עשרה עדים וכפרו בזה אחר זה אית תניי תני הראשון חייב