אלפי מנשה חושן משפט קנא

עכ"ל. והנה מ"ש בסוף דבריו לפרש הנוסחא שלפנינו בהרמב"ם בהל' עדות אין להם שחר כלל. ונ"ל דטעות נפל בדפוס והתיבות הם מעורבים ונדפסו שלא במקומן וכך צ"ל ולפי"ז אותה גירסא לא נפרש גם נתחייב מלקות אלא דוקא עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים הי' חייב מלקות. וכוונתו היא בזה דבריש דבריו כתב לפרש דברי הרמב"ם בהל' עדות דמ"ש בין שעשה תשובה מיירי היכא שלא נתחייב מלקות והיינו שהי' חסר התראה וכיוצא בזה. ומ"ש שלקה בב"ד מיירי שנתחייב מלקות והיינו שלא חסר שום דבר מהדברים הצריכים לחייבו מלקות. וא"כ הי' קשה לי' מהא דכתב הרמב"ם פ"ב מהל' טוען דמלקות לבד לא מהני רק צריך תשובה עם המלקות לכך כתב בסוף דבריו דגם מ"ש הרמב"ם בהל' עדות בין שלקה בב"ד מיירי ג"כ דווקא היכא שלא נתחייב מלקות לכן סגי מלקות לבד ובהל' טוען מיירי היכא שנתחייב מלקות לכן בעינן שניהם מלקות ותשובה. כן י"ל בביאור כוונתו. וא"ל דאי מיירי שלא נתחייב מלקות איך כתב הרמב"ם שלקה בב"ד הלא אי אינו מחויב מלקות עפ"י הדין איך שייך לומר שילקה בב"ד. דז"א די"ל דמיירי היכא שהב"ד עברו ולקו אותו וכ"כ האחרונים לתרץ דברי המגי' במל"מ פי"ז מהל' סנהדרין שכתב שם לפרש הא דתנינן חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דהיינו דוקא אם לא הי' חייב מלקות אבל אם הי' חייב מלקות לא נפטר ע"י המלקות מכרת עיי"ש. והקשו הרי אם לא הי' חייב מלקות אין רשאין הב"ד להלקותו ואף אם הוא בעצמו נתרצה להלקותו אין רשאין להלקותו ותירצו דכוונתו הוא בעברו הב"ד ולקו אותו. וכמו כן י"ל בכוונת הכ"מ בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל. עוד נראה לפענ"ד לפרש דברי הכ"מ הנ"ל עד"א. והוא דהנה מ"ש הכ"מ ולפי"ז גם אותה גירסא כו' אין כוונתו בזה כמו שכתבתי בסמוך דרצונו לתרץ בזה דברי הרמב"ם שלא יסתרו דבריו להדדי מהל' עדות להלכות טוען כי סתירת דברי הרמב"ם כבר תירץ הכ"מ במ"ש וז"ל וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות ובזה כוונתו לתרץ סתירת דברי הרמב"ם וכמו שמתרץ הב"ח בסי' זה דבהל' עדות מיירי הרמב"ם בסתם אדם דתלינן דמסתמא נכנע לבבו ע"י המלקות והלכך לא בעי תשובה ובהל' טוען מיירי היכא דידוע דלא נכנע לבבו אעפ"י שלקה בב"ד הלכך בעי גם תשובה עיי"ש בב"ח. וכמו כן הוא כוונת הכ"מ במ"ש וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו כו' דהתם בהל' טוען מיירי הרמב"ם שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו וכאן בהל' עדות מיירי שנכנע לבבו ע"י המלקות. ולפי"ז י"ל דמ"ש הכ"מ אחר זה ולפי"ז גם אותה גירסא כו' אין התיבות מעורבים ונדפסו כהוגן על מקומן רק מ"ש אלא עבר עבירה כו' תיבת אלא ט"ס הוא וצ"ל ולא עבר עבירה כו' וכוונתו הוא בזה דלפמ"ש דהיכא דלא נכנע לבבו ע"י המלקות צריך גם תשובה והיכא דנכנע לבבו ע"י המלקות א"צ תשובה שוב א"צ לדחוק ולומר דמ"ש הרמב"ם בין שעשה תשובה מיירי היכא דלא נתחייב מלקות וכמ"ש בריש דבריו אלא דמיירי דוקא שנתחייב מלקות וכמו שמורה פשטות לשון הרמב"ם שכתב כל מי שנתחייב מלקות ומשמע דכוונתו שנתחייב מלקות עפ"י הדין ולא כשעבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים הי' חייב מלקות. ומ"ש הרמב"ם בין שעשה תשובה כוונתו היא היכא שלקה וידוע שלא נכנע לבבו ע"י המלקות לכן בעי תשובה ומ"ש בין שלקה בב"ד מיירי בסתם אדם דתלינן דמסתמא נכנע לבבו ע"י המלקות לכן סגי במלקות לבד כן נ"ל עוד בפירוש דברי הכ"מ וזה נ"ל עיקר

(כא) שם באותו סעיף שחמסו או שגזלו אעפ"י ששלמו צריכים תשובה. בב"י באהע"ז סי' ל"ח הביא בשם הרבינו ירוחם שכתב בשם י"מ דגזלן אם הרהר בלבו להשיב הגזילה הרי הוא צדיק ועיין בס' בית הילל באע"ז שם שתמה על זה מהא דאיתא כאן בש"ע ולעיל סעיף ז' דגנב וגזלן אעפ"י ששלמו פסולים הם לעדות עד שיעשו תשובה. הרי אף דהחזירו לא מהני עד שיעשה תשובה וכ"ש אם לא החזירו פסולים לעדות עיי"ש. ולכאורה רציתי לומר דדוקא בחזרת ממון לבד בלא תשובה אינו חוזר לכשרותו אבל ע"י תשובה לבד חוזר לכשרותו אף שעדיין לא החזיר הממון. ויש להביא ראי' לזה מהא דאיתא בב"ק דף צ"ד ע"ב הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומשני בשעשה תשובה עיי"ש הרי דע"י תשובה לבד אף דעדיין לא החזיר הגזילה חשיב עושה מעשה עמך וחייבין לכבדו. וה"נ י"ל לענין עדות דאם עשה תשובה אף דעדיין לא החזיר הממון חוזר לכשרותו וא"כ לק"מ על הי"מ הנ"ל. אמנם אין ראי' כלל מהתם די"ל דדוקא לענין כיבוד אם עשה תשובה לבד חשיב עושה מעשה עמך וחייבין לכבדו משא"כ לענין עדות אם עשה תשובה לבד ולא החזיר הממון אינו חוזר לכשרותו. ויש להביא ראי' לזה מהא דאיתא בסנהדרין דף פ"ה ע"ב לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו ומשמע שם בגמרא דזה הוא דוקא אם עשה תשובה וכ"כ התוס' יבמות דף כ"ב ע"ב ד"ה כשעשה תשובה וכ"כ הריטב"א מכות דף י"ב עיי"ש, ומבואר מזה דאם עשה תשובה לא נפטר עם התשובה ממלקות דהא קתני אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ומיירי שעשה תשובה הרי אף שעשה תשובה עכ"ז מחויב הוא מלקות וכ"כ התוס' ביבמות שם בהדיא [ ואף דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש פירשו הא דאין הבן נעשה שליח לאביו להכותו בלא עשה תשובה מ"מ לא פליגי בזה על מ"ש התוס' דע"י התשובה לא נפטר ממלקות רק דהם ס"ל דאפי' בלא עשה תשובה איכא איסורא להכותו וכ"כ בס' יעיר אוזן מערכת מ"ם אות כ' עיי"ש שהאריך בזה להשיג על השבות יעקב ח"ב סי' קי"ג עיי"ש] הרי חזינן דלענין כיבוד היכא דעבר עבירה וחייב עלי' מלקות אם עשה תשובה אף דעדיין לא נפטר ממלקות חשוב עושה מעשה עמך וחייבין לכבדו. והרי לענין עדות היכא שעבר עבירה וחייב עלי' מלקות אף אם עשה תשובה איננו חוזר לכשרותו עד שילקה וכמבואר בהרמב"ם פ"ב מהל' טוען ונטען ה"י ועיין גם בס"ק שלפני זה מה שהבאתי בשם הכ"מ פי"ב מהל' עדות וע"כ דאין לדמות כלל ענין כיבוד אב לענין עדות. והן אמת דהלח"מ בהל' טוען שם כתב דמ"ש הרמב"ם שם ועשה תשובה היינו או עשה תשובה דע"י תשובה לבד חוזר לכשרותו עיי"ש. ולפי דבריו שוב אין ראי' לחלק בין ענין כיבוד אב ובין ענין פסול לעדות. איברא תמה אני על הבה"י הנ"ל דלא הי' צריך כלל להוכיח מדברי הש"ע דבגזלה לא מהני תשובה לבד בלא חזרת הממון דהא הוי מצי להקשות על הי"מ הנ"ל מגמרא מפורשת דאיתא בש"ס ברכות דף י"ט ע"א תנא דבי ר"י אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה וה"מ